אתמול דיברתי עם נטע, חברה שלי, והיא אמרה שאין מה לעשות לגבי הסולואים, וזה עניין של טעם.

וחשבתי על זה, של'חבורה' שלנו [אני ממש חייבת למצוא להם שם], יש טעם שונה לחלוטין מכל בנאדם אחר שפגשתי. לכולם יחד.

בנים שמחוץ לקירות הבלתי-נראים שלנו היו נחשבים לחתיכים לחלוטין, אצלנו לאו דווקא מחשיבים אותם במיוחד.

ולהפך, כאלה שבחוץ היו נראים נורא, אצלנו מחשיבים אותם כדבר הכי מדהים שנוצר.

היה לי כלכך קשה להתרגל לזה שמישהו לא אוהב את השירה שלי, כי כשאני שרה איתם, אני מרגישה הרבהרבה יותר ממה שאני.

ולהפך, לקח לי המון זמן להתרגל לזה שיש אנשים שחושבים שאני יפה [אני? יפה?! :O] בגלל שבחוץ לא סופרים אותי בכלל, וזה לא שאני נראית ממש רע.

אבל מה שהיה לי ממש מוזר, זה שכמעט לכולם אצלנו יש את אותו הטעם. אם מישהו מגניב, אז זה בשביל כולם. מעצבנת? כולם חושבים ככה. הרכלנית? כולם יודעים את זה. יפה? כולם יתפעלו ממך. תמיד. 

ותמיד אהבתי את זה. יותר קל ככה, יודעים הכל, הכל עובר, אי אפשר לצפות למשהו שלא יהיה.

ותמיד שנאתי את זה. כולם? אותה דעה? שלושים אנשים עם אותה דעה. באמת? יש מעט מאוד אנשים שמאמינים בדברים אחרים מהכלל.

אז השתדלתי להשאיר את הדעה שלי עצמאית, ללא שום גורמים חיצוניים.

ובכל זאת, יש הרבה דברים שכבר התקבעו אצלי, שהוא מגניב, והיא שרה מדהים, והוא חתיך, והיא כלכך מעצבנת שבא להקיא.

וזה לא שאני לא באמת חושבת ככה, אני מאמינה באמת ובתמים שזה מה שאני חושבת עכשיו.

אבל יוצא לי לתהות לפעמים מה חשבתי על כל אחד לפני ששמעתי מה יש לאנשים להגיד עליו.