תבטיחי לי, שלא משנה מה קורה, עד שתלמיד שלומד במרכז מחוננים נכשל בכל מקצוע אפשרי, עד השנייה הזו, אל תגידי לו את המשפט הזה.

כי את לא יכולה לדעת מה הסיפור מאחורי זה.

כמה את מכירה אותי? את לא מכירה אותי. לפי איך שאני רואה את זה, מבחינתך אני רק עוד תלמידה.

אז זוכרת את הילדה הזו, שרק סיימה ו', יושבת בחדר היועצת עם אמא שלה ובוכה? 

אני עדיין אותה ילדה. רק שאז בכיתי כי הייתי במצב שלא היה לי אף אחד בכיתה.

והיום.. האמת שזה כמעט אותו הדבר. בכיתה ז' נהיה יש"י אחד הדברים המשמעותיים בחיים שלי. בגלל או בזכות בית הספר.

החיים שלי. הסיבה לקימה שלי בבוקר. הידיעה הזו ביום חמישי בצהריים שמחר יהיה יותר טוב.

חלק גדול מחיי החברה שלי, המקום שלי לבלוט בו, להביע דעה.

אני בטוחה שכל מחונן שאגיד לו לעזוב את המרכז שבו הוא נמצא, או אגיד לו שרוצים שאעזוב, פשוט יגיד לי שזה לא שווה את זה בשום קנה מידה שבעולם.

כמעט כל החברים שלי הם מחוננים במצב הזה, וגם להם קשה.

כן, אני מבינה שאין מה לעשות.

כן, אני מבינה שצריך להתחשב בהכל.

כן, אני מבינה שזה "המחיר שצריך לשלם."

אבל לפעמים נמאס לי להבין. נמאס לי להתחשב.נמאס לי לשלם את המחיר.

זה שהאינטיליגנציה ויכולת הקליטה שלי מעט יותר גבוהות משל תלמידים בגילי לא אומר שאני מבוגרת.

ואני לא יכולה להתמודד בעצמי.

וקשה לי.

באמת, באמת קשה לי.

שני שליש משיעורי הצרפתית שלי נמצאים ביום שישי.

שליש משיעורי המתמטיקה.