המכתב שלי, הוא בעצם הרבה מכתבים.

ברכות יום הולדת אני לא מסוגלת לכתוב בפייסבוק, או באימייל, או בסמס, רק במכתב. אם זה אדם שחשוב לי.

לכתוב מכתבים זאת הרגשה אחרת לגמרי.

במכתב אין לך את האפשרות לעשות לב של פייסבוק, או קיצורי מילים של סמסים, במכתב זה הכל הכל מילים.

והוא לא נשאר לך אחר-כך. אני זוכרת שפעם או פעמיים אחרי שקיבלו את המכתב והתקשרו להודות, ביקשתי להקריא לי אותו שוב, כדי שאוכל להיזכר על מה מודים לי. עכשיו התחלתי להגות רעיון נהדר של פשוט לצלם את המכתב לפני שאני שולחת, אבל אני חושבת שזה יאבד מהאפקט.

המכתב הראשון ששלחתי היה באוגוסט האחרון. הרעיון לשלוח מכתבים קרץ לי מאז ומתמיד, אבל רק מאז שיש לי חברים רחוקים באמת התחלתי ליישם אותו.

המכתב הייתה ברכת יום הולדת של שני עמודים לידיד טוב שלי, שגר בצורן, שאני אוהבת מאוד. הוא כלל בתוכו המון חוויות שלנו ביחד, תקווה לעתיד קרוב ורחוק, וגם בדיחות פנימיות ומעט ברכות, שיכול להיות שרק הוא יבין. הברכה אף פעם לא נראתה לי החלק החשוב באמת במכתב.

אחר כך הגיעו עוד ימי הולדת, וכך שלחתי עוד מכתבים. קניתי מעטפות מיוחדות שהן רק שלי, [ובעתיד של עוד מגוון אנשים], ממחברותיי נתלשו עשרות דפים שגורלם שפר עליהם להפוך את התואר הנחות "דף" ל"מכתב". 

אני לא מסוגלת לכתוב על דפים לבנים. אני עקומה ברמות העצובות ביותר, וכמעט כל מכתב שלי מתחיל ב"אני מתנצלת על דפי השורות, אבל אני עקומה להחריד, ואת/ה אוהב/ת אותי אז את/ה תתמודד/י." שאר המכתב מחפה על זה.

ההרגשה בלכתוב מכתבים היא הרגשה טהורה כל כך, אני מרגישה באמת שאני מביאה חלק מעצמי לנמען. כתב היד שלי, הציורים הקטנים שלי, סגנון הכתיבה שלי, שלא מצליח משום מה להתבטא באינטרנט [חוץ מכאן, זה באמת יוצא דופן.], החלק הבוגר יותר, השונה ממה שרואים ביומיום. הזיכרון שלי [אם אתם שולחים מכתב בהפתעה, כדאי לכם לזכור את הכתובת. המלצה.] חלק ממני. 

אני חושבת שעמדתי באתגר בהצלחה.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=5&blogcode=13033360

הפנייה ל"חודש המכתבים מנייר"(: