וזה לא יחזור להיות אותו הדבר, אני יודעת. אתה לא מאלה ששוכחים. שנינו לא.

וגם אם תשכח, התחושה הזאת תישאר, כי העבר נשאר. בלי עבר אין עתיד.

וכל מה שרציתי, מההתחלה ועד עכשיו, זה שזה יעבור, התחושה שלא אכפת לך באמת,

אני לא חשובה יותר. אני מבינה לחלוטין למה, באמת שמגיע לי.

אבל אני לא רוצה.

אני רוצה שהשיחות שלנו יחזרו להיות אמיתיות. של שנינו לבד. שלא רק אני רוצה לגרש אנשים שמתקרבים.

שהחיבוקים שלך יחזרו להיות אכפתיים. וכשאני צועקת "לא עוזבת!" תענה לי ב"את לא מאיימת עליי, לא התכוונתי לעזוב בזמן הקרוב.", כמו פעם. לא בתשובות הציניות של היום, שרק מראות כמה אתה רוצה שאשחרר.

אני רוצה שאני ושקד נפנטז ביחד על העתיד הדמיוני המופרך ביחד איתך, ואתה תשתף פעולה, מרגיש שהדבר הזה שיש לנו חזק יותר מכל דבר שהחיים יציבו בפנינו, ולא מזכיר לנו שוב ושוב כמה לא הגיוני זה שהקשר שלנו ישרוד עד הצבא אפילו.

אני רוצה לבהות בעיניים המדהימות שלך ולראות בכל פעם שאתה מסתכל עליי את ניצוץ השמחה שידעתי שקיים שם מאז היום ההוא שהכרתי אותך בקיץ, שידעתי שיש שם משהו. שאתה בנאדם אחר.

אני אוהבת אותך כלכך יונתן.

אני אומרת בלב שלם שאם הייתי יכולה לחזור אחורה ולוותר על כל מה שהיה לי איתו בשביל שתישאר שם איתי, הייתי עושה את זה.

ולא מתחרטת לרגע.