בזמן האחרון אנשים אומרים לי דברים טובים.

אמא שלי, המון. וזה מצחיק, כי אני מאמינה לה. זה לא נשמע צבוע או אימהי, לא משוחד. אני יודעת שהיא אוהבת אותי גם בעיקר בגלל שאני הבת שלה ושטויות, אבל אני מרגישה שהיא רואה גם קצת מעבר. תמיד שאנחנו מדברות היא אומרת לי שזה לא בסדר שאני אוהבת אותה בגיל 14, ושכדאי שנעבור כבר את משבר גיל הנעורים. אני אוהבת את אמא שלי.

דיברתי אתמול עם שקד, החברה הכי טובה שלי, שבזמן האחרון דברים קצת.. איך הגדרתי את זה

"אנחנו מנסות להדק קשרים שרופפים כבר הרבה זמן, כשלדעתי עדיף פשוט לקרוע אותם ולקשור מחדש."

אתמול דיברנו על זה, ונפתחנו ובכינו [יש לי הרגשה שלא שמתי לב שהיא בכתה וביקשתי טישו, אז היא נכנסה הביתה ואמרה בשקט "מזל שכשאני בוכה אני לא נהיית אדומה כמוך" אני אשים לב אלייך גם כשלא תבכי קדי.] והיא אמרה לי כלכך הרבה דברים שאני שמחה לשמוע שהיא חושבת, והרגשתי שאם צריך אני אקריב בשבילה הכל. 

אריאל מדהים. הוא נהדר ואני אוהבת אותו כלכך, אני שמחה שיש לי אותו. אני רוצה אותו יותר קרוב. הוא יודע מה להגיד לי ואיך לגרום לי לשנות את דעתי, כשזה לטובתי כמובן. הרי לצעוק ולפגוע לא היה פותר שום דבר ולא ראיתי את זה לבד. "אושר נותן עוד אושר."

ואלה, ויולי, ויונתן. כולם נותנים לי בזמן האחרון תחושה נפלאה, אפילו המורה שלי לפיתוח קול. אפילו אנשים שאני לא מכירה.

והרי, אני יודעת שיש בי פגמים, יש הרבה. אני רואה אותם הרבה ואולי אפילו מגזימה בגודלם, אבל הם שם.

ואף אחד לא נותן לי לראות אותם. זה קטנוני מאוד, אבל אני לא רוצה להרגיש מושלמת. "מושלמת." 

אני לא, אני יודעת את זה, אני לא מתיימרת להיות כזו, אבל מתסכל אותי שאין לי מה לשנות.

תמיד כדאי לשאוף ליותר, וכמו שאני משתדלת לספר לאנשים שחשובים לי מה מפריע לי בלהיות איתם, מה גורם לי לרצות להתרחק, הייתי רוצה שיעשו לי. במינונים קטנים ולא כשעומדים להתפוצץ, לא כמו שדחיתי יותר מדיי בזמן האחרון. לא ככה.

כשיש משהו שמפריע, תגידו.

אני רק שואפת ליותר.