כשהייתי קטנה הכל היה מצליח לי. כל מה שהייתי רוצה הייתי משיגה.

כולם חילקו לי מחמאות על כמה שאני חכמה.

בבית הספר הייתי מצטיינת. נכנסתי לתכנית למחוננים. הרגשתי תמיד שייכת. הרגשתי חכמה גם בחברת מבוגרים. תמיד היו לי חברות. לא הרגשתי חיסרון אף פעם. לא הייתי צריכה להתאמץ בשביל שום דבר.

אף אחד לא אמר לי שיכול להיות שזה ישתנה מתישהו, הרי למה שזה ישתנה?

כשעליתי לחטיבה התחלתי ללמוד צרפתית, ובגלל תכנית המחוננים בימי שישי הפסדתי שעתיים מתמטיקה בכל שבוע. אני לא יודעת איך ללמוד לשום דבר, אף פעם לא התכוננתי לשום מבחן, לא הייתי צריכה כי הבנתי הכל..

ופתאום נכשלתי במתמטיקה. קיבלתי ציונים של 60-70 בצרפתית מה שלא היה לי רגיל בכלל, הרגשתי מיואשת ומתוסכלת ובמקום לרתום את עצמי למשימה ולעלות בציונים פשוט הפסקתי. הפסקתי להקשיב ולרצות להבין וכל מה שהיה לי בראש זה כמה שאני כישלון. 

אני זוכרת שיעור אחד בפיתוח קול לפני חודש בערך, שהייתי צרודה ממש, לא הצלחתי לעשות כמעט שום תרגיל והמורה לא וויתרה לי כמובן, ונשברתי ובכיתי בכי עצום של תיסכול ואכזבה מעצמי, המורה שלי תמיד אמרה לי שאני קשה מדיי בביקורת העצמית ולא נותנת לעצמי חופש להביע את עצמי, מה שהיא לא רואה זה את הפחד לאכזב אותה, לאכזב אותי. אני לא מתמודדת עם חוויות של כישלון. אני לא מצליחה. 

אמא שלי תומכת בחוויות של הצלחה, אז היא נותנת לכולם להתחיל בדברים הקלים ולהתקדם לדברים הקשים, ככה כל הזמן, גם בבית הספר שלה.

פעם הדברים הקלים היו קלים לי מדיי, והקשים היו חתיכת עוגה. אז תמיד התחלתי בקשים וככה התרגלנו.

היום הלכנו ביחד לסדנה שלה, תכננתי לנסר ממתכת לחבר שלי תליון שיכל להיות יפייפה, בצורה של סימן סיני שמסמל "מים", חלק מקמפיין של גרינפיס לטיהור המים במדינה כלשהי ששכחתי את שמה. [אולי סין?]

עכשיו, כבר עשיתי את זה בעבר, כבר ניסרתי מפרט לידיד וצב לחברה, דברים יחסית מסובכים. ["והיא לא שברה אפילו מסורית אחת!" זה מה שאמא שלי התהלכה שבועיים וסיפרה לחברות שלה. מסורית זה דבר שנשבר המון.. הייתי גאה בעצמי.]

היום ניסיתי לנסר את זה מחתיכה עבה מאוד של פליז, בשביל שזה הייה יותר.. גברי או משהו.

שברתי 17 מסוריות. בכל אחת ששברתי התייאשתי יותר, בכיתי [כמה מפתיע..] וזרקתי את זה על הרצפה, והרמתי והחלפתי מסורית, עוד לא החלתי לנסר והיא נשברה. במסורית ה18 ירדתי למטה, שמתי את זה על השולחן של אמא ואמרת בפשטות "לא רוצה." 

לא רוצה.

לא הכינו אותי לחוויות של תסכול וכישלון, לא הכנתי את עצמי. 

אז התייאשתי כרגיל. כמו שעשיתי בשנתיים האחרונות, כמו שאני חייבת להפסיק.

אבל אני לא מתמודדת.

אמא אומרת שחוויות של הצלחה נותנות מוטיבציה,

 היום הבנתי שחוויות של כישלון מכינות אותך לחיים.