ובכיתי,

והתייפחתי.

והתמסרתי לחיבוק המבין שלה, והוצאתי הכל,

הפסקתי להיות בשביל כולם לרגע והתחלתי להיות בשבילי,

לקחתי את ההזדמנות ופשוט בכיתי החוצה,

את זה שאבא שלי לא שם עליי כשאחותי בסביבה, ומתייחס אליי לרבע דקה וחוזר אליה,

שלחברה הכי טובה שלי יש דברים כלכך הרבה יותר טובים לעשות מלהיות איתי,

שאחד מבני האדם הכי מדהימים העולם הזה נפרד ממני, בלי להסביר, בלי לשמוע את הצד שלי, בסמס. ונעלם לי מהחיים והשאיר חור כלכך גדול. אני מתגעגעת אליו ודומעת רק מלכתוב את זה. הדחקתי את זה. "כן, הוא פשוט מטומטם." לא, הוא לא מטומטם. ממש לא. ויש סיבה שאני רק רוצה לדעת. 

שפתאום אני קולטת שההורים שלי לא מחבבים אחד את השני כמו שחשבתי פעם. שפתאום הם מתחילים להוציא החוצה מחשבות אחד על השנייה שלא הייתי מודעת לקיומן. זה מרגיש כאילו הם מתגרשים שוב, רק הפעם כשאני כבר מודעת למה שהולך סביבי.

שאני יכולה לסמוך על בנאדם יותר מעל עצמי, והוא פשוט ילך.

שהמילים "אני אהיה שם לעד בשבילך", "אני לא אתן שנתרחק", "אני אוהב/ת אותך" סיימו את הכוונה שלהן כבר מזמן.

שנמאס לי להיות חזקה תמיד, שנמאס לי לבכות בשקט כשאף אחד לא רואה, שנמאס לי לקבל הכל ולנסות להיות פוליטקלי קורקט עם כולם ולפעמים אני פשוט רוצה לצעוק עליהם, שמה נראה להם בכלל.

מה נראה להם בכלל.