היא יושבת רפויה על הנדנדה הצבועה בצבע אדום מקולף, התלויה ממוט מתכת בעזרת שרשראות ברזל המלאות חלודה.

היא לבושה שמלה לבנה קצרה וחסרת שרוולים, ושיערה חום ומוטל חסר חיים על כתפיה החשופות, ממש כמו האוויר שעומד חסר כל תזוזה במיקומה הנוכחי. ידיה אוחזות בשרשראות וציפורניה מקלפות בדממה את ציפויי המתכת האחרונים שנחו עליהן, עוד שעיניה בוהות מזוגגות בתלולית האפר שנמצאת על הקרקע.

הנדנדה מוקמה בשדה עצום ונטוש, שהחיטה צמחה בו עד לגובה של כחצי מטר, בו הצמחים הצהובים השבריריים מחכים כבר חודשים שיקטוף אותם מישהו.

השדה נמצא במרחק מה מהבית. בדרך כלל הרגישה בטוחה וחופשיה שם יותר מבכל מקום אחר, אבל היום, בשקט שניכר בכל פינה הגלויה לאוזניה, היא פחדה מעט לזוז, להזדקף אפילו, ולהפר את השקט המושלם שהשתלט על האיזור.

היא מרימה את ראשה לאט, מחפשת רעשים נסתרים שמשמיעים המפרקים, וכשאלה לא מגיעים היא מתחילה להזיז את רגליה על האדמה בתנועות מזעריות, כאילו מנסה לשמור על השקט המוחלט ולשבור אותו בו זמנית, דוחפת את גופה שעל הנדנדה קדימה ואחורה, וקורעת את הדממה בחריקות השרשראות החלודות.

לאט לאט היא מתמסרת לתחושה. היא צוברת תאוצה, החריקות מחרישות אוזניים אבל היא לא מפסיקה. היא מניפה את רגליה באוויר, אחורה וקדימה, מהר, מהר, להגיע לשמיים. לעוף כמו הציפור היחידה שעברה באותו היום. להתרומם. שיערה נפרע ושמלתה מתנופפת כנוצה ברוח הלא קיימת.

כשהנדנדה חוזרת לאיזון בפעם האחרונה, רגליה היחפות חוזרות לחלקת האדמה החשופה. לחייה סמוקות ועיניה בורקות מהרגיל, מפיצות מין אור חדש, לא מוכר.

השקט חזר.