ב10:57 הגענו אני ואמא לאסותא בתלאביב, לניתוח שלי, שהתקיים ב11 ולא יודעת כמה.

לא חיכינו כמעט בכלל. המבנה היה מדהים אבל די הלחיץ אותי בגלל האי סימטריות שלו, פגשנו את אבא בקומה השלישית והלכנו ביחד לאשפוז יום ילדים [כי 14 זה עדיין ילדה. ני.]

ליצן רפואי [מקסים, יש לציין] מדד לי משקל ולחץ דם, פגשנו את הרופא המרדים, את הרופא המנתח, החלפתי לפיג'מה של הבית חולים [שהייתה ממש כיפית וגדולה וחמודה] ונשארתי עם הגרביים הכתומות זוהרות עד שממש התעקשו שאני אוריד אותן.

נשכבתי במיטה בהוראת האחות והסיעו אותי לחדר הניתוח, הרגשתי קצת כמו בסקראבס, עם כם המסדרונות והאנשים שמסתכלים עליי.

נכנסנו לחדר ניתוח, הרופא שלי שם מוזיקה חזקה ברקע ושאל אם אפשר להזמין אותי לרקוד, דחיתי אותו בעדינות וחיכיתי שיגידו לי להישכב על מיטת הניתוחים.

עברתי לשם כשסידרו אותה עבורי, הרופא המרדים אמר לי בשלוש להשתעל חזק [אוי נו, אני יודעת שאתה תתקע לי מחט בגב היד, אל תעשה את עצמך.] השתעלתי, נדקרתי, הכניסו לי את החומר המרדים וגם מסכת חמצן כזאת, סתם ליופי כנראה, נהייתי מסטולה לאללה, אמרו לי לנשום שלוש נשימות עמוקות, הסתכלתי קצת על החדר המסתובב ונרדמתי. 

התעוררתי כבר בחוץ, כשאמאבא מאכילים אותי לסרוגין בארטיק משמש של פלדמן, הטעם האהוב עליי, כשכל החדר מסתובב, הפה שלי רועד בלי הפסקה ואני בקושי יכולה למלמל. הסיעו אותי חזרה לחדר התאוששות [את זה אני ממש לא זוכרתXD] ושכבתי שם מסטולה כמו החיים במשך משהו כמו חצי שעה, ואז התחלתי לחזור לעצמי. ובעיקר לסמס לכל מי ששלח הודעות, וצילמתי באינסטגרם והעליתי לפייסבוק תוך כדי שתיית מילקשייק וניל ו.. אז הבינו שהכל בסדר. 

יצאנו מבית החולים ב3 ושש דקות בדיוק, כשיש לי על החולצה מדבקה של "אני גיבורה!" ["אם מחלקת ילדים אז עד הסוף.]

אי אפשר להגיד שהיום הזה לא היה חוויתי.