האמת? אני אפילו לא בטוחה איך להתחיל.

לפעמים אני פשוט לא מצליחה להבין איך הקשר הזה מצליח לעבוד בכלל. זה די פלא, תחשבי על זה. שעתיים וחצי נסיעה שמפרידות ביננו, כשאני רואה אותך פעם בחודשיים במקרה הטוב..

זה מוזר, אני מודה. אבל אני יכולה להגיד בלב שלם ובכנות, שזה שווה את זה לחלוטין.

אני לא יודעת למה, או מה כלכך טוב בנוכחות שלך בחיים שלי שהופך את המרחק לנסבל, אבל זה שם. זה השיחות המשעשעות האלה, או המדוכדכות או הכועסות או המעודדות או המאוכזבות האלה איתך, בין אם בדרך חזרה מהתנועה כשאני צמודה לטלפון, או באמצע הלילה כשאת שוכבת לידי וכבר החלטנו בפעם השביעית שעכשיו הולכים לישון.

זו ההפתעה בכל פעם שאת מקדישה לי שיר אחרי כמה ימים שלא דיברנו, שמעלה לי חיוך על הפנים ומוחק את התסכול של עוד נכשל אחד במתמטיקה. אלה הסמסים הפשוטים האלה שמראים לי שאת זוכרת שאני קיימת, אלה הוויכוחים שמוכיחים לי שתפקחי לי את העיניים אם אני לא אצליח בעצמי,

דברים שעם כל אחד אחר נראים לי כלכך יומיומיים, ואיתך, עם כל השגרה, הם מצליחים להפתיע אותי כל פעם מחדש.

כשאנחנו ביחד את מסוגלת לשגע אותי. להרגיז ולעצבן ולגרום לי להתמוטטות עצבים.

אבל אולי גם זה, בנוסף להכל, גורם לזה שבכל יום שעובר, אני קצת יותר מאוהבת בך.

* מארה היא החברה הכי טובה שלי, ולא שום דבר מעבר.