אתמול הבנתי משהו חדש על חברות.
פעם חשבתי שחברות טובה נמדדת על ידי כמות הסיפורים, הבדיחות הפרטיות או הסודות שחולקים אחד עם השני.
דירגתי חברות וחברים על פי כמה שאני סומכת עליהם, או על פי כמה זמן אנחנו כבר מכירים. זה נראה לי הכי הגיוני, אני אוהבת המון את האנשים האלה, ובאמת מגיע להם להיות אצלי בראש.
אתמול הבנתי שזה לא רק זה. בחברות יש המון דברים שקשורים לביטחון אחד בשני, ואהבה כמובן, אבל כשקראתי דף של חברה שלי שכתוב בו על זה שהיא קפצה מאושר כשהיא שמעה משהו שסיפרתי לה, או שהיא התבאסה לכל היום כשמישהו נפרד ממני, ראיתי את השם שלי כתוב כלכך הרבה פעמים בכלכך הרבה סיטואציות, ראיתי איך היא כותבת על ידידים אחרים שלה וחברות אחרות שלה, והבנתי שלמרות הכל, ולמרות שלא בטוח שהיא סיפרה לי הכל על אף החברות המדהימה שלנו, אכפת לה. אכפת לה ממני, ומכל אחד אחר. יכול להיות שיותר מכל אחד אחר שגר על הארץ הזו. היא לא בנאדם שמראה יותר מדיי חיבה לאנשים, היא יודעת לעשות זאת, ומשתמשת בזה כשהיא רוצה, אבל לפעמים היא מעדיפה להישאר מסוגרת לעצמה עם מחשבותיה.
במחברת הזו ראיתי כלכך הרבה אהבה מתפרצת מבין השורות. כלכך הרבה תיסכול, כלכך הרבה אכזבה וקנאה שלא ראיתי כמעט אף פעם, ממני ומאחרים. רגשות שמראים על אכפתיות. על המון אכפתיות, על נתינות המחשבות שלה אלינו כמעט בכל זמן נתון.
הכרתי את החברה הכי טובה שלי יותר טוב משאי פעם חשבתי שאוכל, בכיתי והתרגשתי, אהבתי אותה על כל פעם שהשם שלי הוזכר שם, על כל מחשבה שידעתי ולא ידעתי עליה בעבר, על כל דבר שבה.
קראתי והבנתי, שיכול להיות שהיא חברה יותר טובה משאי פעם אוכל להיות.
כינוי:
מלפפונית חמוצה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
