ישבתי על הכיסא הלבן, עם המשענת הלא נוחה, בוהה בכביש, מקשיבה בחצי אוזן. לא מצאתי סיבה טובה מספיק לתת את תשומת ליבי אליה.
היא בעצמה הרי, לא נתנה לי לגיטימציה להרגיש בנוח עם דעותיי, מחשבותיי או הדרך בה אני מביעה אותן, אלא המשיכה והמשיכה וחזרה ונשענה על אותן הטענות, משתמשת באותן הדוגמאות, ולי כבר עבר החשק להמשיך.
"היי, את מקשיבה?"
"מה? כן."
"אז את מבינה? את לא יכולה להמשיך להסתובב כל היום עם פרצוף תחת ולמשוך תשומת לב בכוח. זה לא עובד. אני מבינה שרע לך, אבל את רעה לאנשים במצב הזה ולא נעים להיות איתך ככה. פעם היה יותר טוב."
פעם? אוקיי. מה הלאה?
"אז בקיצור.."
"את שעה אומרת בקיצור ולא עובד לך." הבטתי בה בקצרה ושבתי לכביש.
"באירוך, תביני. את צריכה לספוג. גם אם קצת רעים אלייך זאת לא סיבה לצאת על אנשים או לעקוץ אותם. הם עושים את זה כתוצאה מההתנהגות שלך. את לא חייבת לדבר, דעתך לא משנה לכלל במצב הזה, אף אחד לא ירצה לשמוע משהו שלא מוצא חן בעיניו ממך."
היא באמת אמרה את זה עכשיו?
"את אומרת לי פשוט.. לשתוק, אני מבינה."
"לא.. לא.. לא לשתוק."
"אז מה כן?" היא מתחילה להרגיז אותי.
"אנשים לא אוהבים אותך כרגע. להפך. את מעצבנת אותם. השתנית."
השתניתי?
"וזה לא נראה לך הגיוני להשתנות?"
"לא ככה."
"אז איך כן?"
"אני לא יודעת. אבל לא אני ולא אף אחד אחר אוהבים את האת החדשה."
תזדייני.
"את יודעת? שני דברים. לא, שלושה.
אחד- את לא יכולה להגיד את המילה הזו- תבליגי. למה? כי את, את לא מבליגה. את רעה ונבזית אל כל אחד שמסוגל לפתוח עלייך את הפה. ואני לא רואה איך את יכולה להרגיש בנוח להגיד לי לעשות דברים שאת בעצמך לא מסוגלת ליישם."
"את ככה רק כשרע לך."
"איכשהו, את לא רואה שאת רעה פי מאה כשאת במצב הזה."
"כנראה שלא רע לי כל-כך הרבה אם אנשים עדיין אוהבים אותי ככה."
"לא. וזה מתקשר לדבר השני שלי.
את זונה. את רעה ואת כלבה לאנשים והם מוכנים להיות חברים, טובים, שלך, בכל זאת, מסיבה שלא נראית לעין ובכל זאת הגיונית. חברים, כמו משפחה, אמורים לרצות אותך, לקבל ולאהוב אותך, בגלל למרות ובזכות הכל. למרות ובזכות השינויים שאת עוברת, למרות שרע לך ובעיקר כשאת לבד. את, יקירה, לא יודעת מה זה לבד. את לא יודעת כמה קשה זה לרצות אנשים קרוב ושכולם הולכים. לכן אין לך שום זכות או סיבה לבוא ופאקינג להגיד לי להשתנות. ואם גם הם חושבים ככה, כנראה שזו דעתי גם אליהם. וזה הדבר השלישי שלי. תמיד חשבתי שאני זו שאהיה שם כשתהיי לבד ואגיד לך שאת הצד הבסדר, גם כשאני יודעת שאת לא. תמיד חשבתי שזה יהיה הדדי. תמיד הייתי בטוחה. ועכשיו את באה וברוב חוצפתך אומרת לי להשתנות. 'כדי להיות מאושרת'."
השתקתי אותה למעט זמן.
"את רוצה בכלל להיות מאושרת?" היא שאלה בקול חלש.
"יותר מכל דבר."
"אז מה הבעיה.. רק..-" היא אמרה בכל מתגבר, קטעתי אותה.
"לא. אני לא רוצה להיות מאושרת בשביל שיהיה לך נוח לדבר עליי בלי שתצטרכי לגונן עליי ולהשתיק אותי בכל פעם. שתרגישי מחויבת לדבר עליי יפה בלי שום סיבה אמיתית. בשביל לרצות אותך. אני לא מרצה אותך. אם אני אהיה מאושרת זה יהיה בזכות אנשים שרוצים בקרבתי בכל מצב, ויש כאלה, אבל לא בשבילך או בגללך. שינוי הוא לא דבר נגרם, הוא דבר הדרגתי. אם את לא מוכנה לקבל אותי ככה, כנראה שלא יכולת לקבל אותי אף פעם."
קמתי. לקחתי את התיק שלי והלכתי לכיוון הבית, יודעת ששם מחכים לי אמא, ואחי הקטן, ואחותי הקטנה, ומוזיקה, וגיטרה, דברים שיקבלו אותי בכל מצב, אחרי כל שינוי, למרות הכל. למרות שלא ביקשתי.
מי אמר שצריך חברים?
כינוי:
מלפפונית חמוצה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
