בחיים לא ידעתי שלהתבגר יהיה כלכך מפחיד בשבילי, תמיד רצתי לשם כלכך. אני מרגיש כמו להטוטן על חד אופן עם כדורי אש שעומדים שככל הנראה נפלו לו על הפרצוף.

אני במבוי סתום שגורם לי להכנס אליו לאט יותר ויותר...

הדבר היחידי שאני מוצא להם כוחות לה להתכרבל בתוך המיטה ולבקש מכל העולם שיטפל בדברים בשבילי, בחיים לא ידעתי שאצטרך לדאוג לכלכך הרבה דברים בעצמי בתקופה כלכך קצרה ובנסיבות כלכך מחמירות.

היום זה הפעם העשירית אולי החודש שאני מנסה לסדר את השעות שינה, בתקווה שלא ייקח לי מעל שעה להירדם ושהשינה לה תיהיה קלה עד שהיא מתנדנדת בין עירנות.

נפלתי מהאופן אבל לצערי יש אדמה מתחתיה ולא תהום, ההורים שלי במן הסכמה איתי על עוצר שבו לא אוכל לצאת בלילות, אני לוקח חופשה מהעבודה עד שהמצב הנפשי שלי יסתדר קצת יותר, ומשתדל להתנער מכמה שיותר אחריות כדי שאהיה בשקט הנפשי של לקבל כאלו.

או שפשוט אחכה לגיוס בתקווה שאספיק להוציא רישיון עד אז... ולפחות גם ככה אדע שעשיתי משהו השנה חוץ מלהרעיל לי את הגוף והפש.

תודה לאל להוריי, פעם חשבתי שהיה לי הכל חוץ מהורים, היום אני מגלה שיש לי רק אותם, וזה מספיק להשיג הכל בחזרה...