מצאתי את עצמי מוחקת , שוקלת , מתעצבנת , חושבת , שונאת , אוהבת את הפוסט הזה.
זהו , נמאס לי . אני כותבת מה שבראש שלי ומסיימת את זה או לפחות בתקווה של לסיים, את הכל, את התקופה המחורבנת הזאת , את הרגשת המועקה , רגשות האשם , עצבים ונחיתות.
ומי שיעלב . בעיה שלו . באמת.. נמאס לי. ואם פגעתי בו, סביר להניח שהוא פגע בי קודם.
אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון פשוט חסרת מעשים , תקועה מול המחשב , מלאת מחשבות , מלאת כעסים, מלאת תסכולים ומלאת רגשות אשם .
באמת שמה שעבר עליי החודש שהפך בעצם רשמית לחודש הכי גרוע בחיים שלי , הוא באמת דבר שאף אחד לא הבין , חשבו שזה סתם דכאון חולף או משהו של גיל ההתבגרות אבל כנראה שזה יותר מזה.. עד עכשיו שיש רק בנאדם אחד עלי האדמות שמרגיש כמוני כרגע.. ולהגיד את האמת? אני לא מאחלת דבר כזה לאף אחד.
כשאני יושבת וכותבת את הדברים האלה תמיד יש לי הרגשה שאני צריכה להתנצל שככה אני מרגישה , שאני אצא צומי , שכל מיני אנשים ייקראו את זה , שלא כדאי לי לרשום כאלה דברים כי יחשבו ככה וככה וככה .
אז וואלה.. כבר לא אכפת לי.. ושיזדיינו כולם מצידי.
אני לא באה לבקש שום רחמים ושום שאלות מכם כי ממה שעבר החודש כשאנשים ניסו לעזור.. ושאלו למה אני ככה אבל לא באמת הקשיבו , ואז פשוט המשיכו בעיסוקיהם רק החמיר את המצב.
אז אני מעדיפה להשאר בלתי נראית בדיוק כמו שאני עכשיו וזהו , ההרגשה הריקנית הזאת עדיפה על כל מה שעברתי.
אני אוהבת להקשיב ואני גם גאה ומודה בזה , תמיד הייתי זאת שמקשיבה ונותנת עצות , ובכייף באמת בכייף כי כמו שכבר אמרתי , אני אוהבת את זה . אבל לפעמים גם לי יש את הרגעים האלה ומה לעשות.. אף אחד לא שם בשבילי , ממש כמו בובה , שמשתמשים בה אבל לא מחזירים לה יחס .
אני נראית בן אדם חזק מבחוץ , לפחות ממה שאני חושבת שאני מקרינה החוצה , שאני מדי פעם בוכה ולא בפומבי ואוספת את עצמי ישר ודופקת חיוך מפורסם . אבל היו אנשים שידעו על המצב.. ולא היה אכפת להם . לא התעניינו אמרו אה או נתנו עצה שפשוט לא פועלת עלי.. ופשוט המשיכו לדבר על עצמם.
נכון שאני לא מרכז החיים של אף אחד ואני גם בטוחה שלא . אבל לפחות ציפיתי ואולי בטיפשותי שיחזירו את היחס שאני נותנת לבן אדם .
גם כאלה שחשבו שהראו שאכפת להם , לא עשו את מה שאני הייתי עושה בשבילם . וכן אני בטוחה שהייתי עושה מעל ומעבר כי כזאת אני ומי שחושב שלא כנראה לא מכיר אותי.
לאף אחד כבר לא אכפת.
ואותו חיוך מטומטמם שמרוח על הפרצוף, 
לאכזב זה יותר קשה מלהתאכזב,
אבל מה שיותר עצוב.. זה שאין את מי לאכזב,
כי אין.
לאט לאט אני שוקעת בעצמי,
מקשיבה - אני אוהבת להקשיב,
אבל אני כבר לא מדברת, פשוט שותקת,
מכונסת בתוך עצמי,
מסתכלת מה השעה,
מדי פעם צוחקת ,
מרגישה לפעמים אחרת ,
שאין לחץ הורים חברים ושטויות
אבל אח"כ תמיד חוזרים למציאות.
העיניים משקפות הכל.
עייפות . עצב
אין יותר נשמה - היא פשוט מסתתרת.
אין געגוע - כי כל אחד מתעסק בעצמו,
אין אומץ - כי בטח להם יותר קשה, יש להם יותר במה להתעסק
הם יותר טובים
אין את הכל, אין בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אתה לובש חם