מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אחרי שתי רשומות כבדות יחסית, נראה לי שמגיע לקוראי היקרים משהו קליל.

בהיעדר התפתחויות בעניין הפונדקאות (אנחנו מחכים לבואה של התורמת החדשה מתישהו במהלך יולי), אני אמשיך לעסוק בנושא החשיפה העצמית, אך הפעם מהכיוון ההפוך - שמירת הסודות, ואחלוק איתכם סיפור שכתבתי לפני שנים רבות בהשראת הסיפור מהמיתולוגיה על המלך מידאס. לפני כן, מובא לכם ציטוט של פרויד שכאילו נכתב בהשראת הסיפור שיבוא אחריו: 

"זה אשר עיניו רואות ואוזניו שומעות נוכח לדעת כי אין ביכולתם של בני תמותה לשמור סוד.

אם שפתיהם חתומות, הרי שהם מרכלים באמצעות קצות אצבעותיהם;

הסוד מסגיר את עצמו מבעד לכל נקבובית." 

למלך מידאס יש אוזני חמור

הוא פשוט פחד. אף אחד לא ידע מה באמת הסוד שלו. אתה יכול לקרא בעצמך מה זה היה, זה כתוב בגדול בכתובת גרפיטי צבעונית על המבנה המוזר הזה. זה לא נראה לך כזה מדהים, נכון? זה לא סוד שבעבורו היית עושה דברים כאלה. בטח גם לך יש סוד כזה. סוד שאתה לא מוכן לספר לאף אחד. אם תספר אותו למישהו, אז הוא בטח יספר 'רק' לעוד מישהו אחד, ולפני שתספיק למלמל לעצמך 'למלך מידאס יש אוזני...' כל העולם ידע. וגם אם אף אחד חוץ מאותו אחד לא ידע, עדיין תרגיש שכל העולם חרב. כי זה היה הסוד, הסוד שלך, הסוד שלו. אתה מסתובב עם הסוד הזה לכל מקום. הוא אחריך כשאתה הולך, הוא מקדים אותך כשאתה מגיע, הוא נמצא בכל נשימה שאתה לוקח. זה בדיוק מה שקרה לו. הוא פחד מהאנשים שמסביבו. אולי, רק אולי מישהו מהם יגלה בטעות. ואז... אתה יודע מה יכול לקרות. זה נשמע אפילו הגיוני. אם אף אחד לא יהיה מסביבו אז אף אחד גם לא ידע. הוא התחיל ללכת, להתרחק. הוא התרחק מההורים, מהחברים. ככה זה כשיש סודות.

הוא מצא את עמו בשדה הפתוח. רחוק מכל אדם. רגוע. רגוע?

הוא הסתובב שם, אומרים שהטבע מרגיע. שקשוק המים בנחל, אוושת העלים ברוח הנעימה. השמש חממה אותו, השמיים הכחולים, האוויר הפתוח, והסוד... הסוד שרדף אחריו. שרף אותו עם כל קרן שמש. הטביע את עולמו שוב ושוב עם כל טיפת מים שעברה בנהר. רגוע. שום דבר לא יכול להיות רגוע כשעולמך חרב עליך כל צעד וצעד.

בצעד הבא ,הוא מעד על אבן שליד הנהר. הוא לא ידע מה לעשות, שרוע על הקרקע הלחה. לחיו מעופשת, וידיו נעוצות בקרקע החמה. משם הכל התחיל. הוא התחיל לחפור. בור קטן. גומה. קטנה, אבל מספיקה בשביל ללחוש לתוכה את סודו. לחישה קטנה, וכל הסוד יצא החוצה. הוא כיסה את הגומה והדק את האדמה, רק ליתר בטחון.

לרגע הוא הרגיש את עצמו מאושר. חופשי מכל סוד. השמש שוב רק חייכה אליו והשמיים הכחולים היו בהירים יותר מתמיד. אבל זה היה רק לרגע. אחרי הרגע הזה הוא הרגיש שוב את הפחד מחלחל בקרבו. הוא ירד אל הנחל, ואסף משם כמה אבנים שמים רבים שטפו אותם, וסידר אותם בקפידה מעל אותה גומה. האבנים העגולות כיסו היטב את האדמה הלחה ורווית הסודות. הוא התרחק מעט והסתכל על יצירתו. אם יעבור כאן זר, הוא יבחין בגומה?  הוא אסף מספר צמחים כדי שהאבנים שנראו בהחלט לא שייכות כשהן נמצאות במרחק שכזה מן הנחל, לא יראו.

למחרת הוא חזר. הוא פינה את הצמחים. בכל מקרה הרוח הייתה עושה את זה בשלב זה או אחר. בידיו הייתה תערובת שכזו, מן מלט מאולתר. רק בשביל לחזק את האבנים. הוא ניסר מספר ענפים ארוכים וכיסה את המשטח במבנה קטן. אפשר לקרא לזה צריף. זה רק זמני הוא ידע. באותו לילה הוא כבר לא הסכים לעזוב את הצריף. הוא נשאר ללון בו עד לאור הבוקר. הוא ידע שהצריף הזה בהחלט אינו מספיק.

הוא השקיע בכך את כל מרצו.  לילה ויום סביב אותו גל אבנים מחוסה מלט.  גם על המבנה הקטן הוא הביט בחוסר רצון.  הוא היה ממשיך להביא לשם בלוקים ומלט, הוא חפר וחיזק, הרכיב בדייקנות ובדבקות.  ללא הפסק.  כל כולו היה מרוכז רק בכך. יומם ולילה הוא עבד שם.

באמצע השטח הפתוח, ליד הנהר רחב הידיים, שהתייבש כבר מאז, אתה יכול לראות איפה הוא. בטון שמעוגן בעומק של חמישה מטרים מתחת לאדמה ועולה עוד עשרה מעליה. עשרים דקות ייקח לך להקיף את מקלט הבטון הזה. דלתות הברזל לא נפתחו מאז. הם רותכו, אך אומרים שהוא גר לו בפנים. שומר על סודו.

כשתגמור להקיף את המבנה - תבין. כי הוא פשוט פחד. אז, אף אחד לא ידע מה באמת הסוד שלו. אתה יכול לקרא בעצמך מה זה היה, זה כתוב בגדול בכתובת גרפיטי צבעונית על המבנה המוזר הזה. אתה צריך רק לפקוח עינייך בשביל לגלות. גם אתה היית עושה את אותו הדבר, כי אחרת לפני שהיית מספיק למלמל לעצמך 'למלך מידאס יש אוזני...' כל העולם היה יודע.

ורק כדי לסיים בנימה אפילו קלילה יותר, אני מביא לכם את האדם, הסוד והבנדנה. תהנו!