מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

עוד 23 ימים אנחנו טסים להודו.

כן, אני כבר סופר. פתאום ספירת השבועות נעשית משנית (שבוע 33 למי ששואל) ואם עד עכשיו היינו במסע איטי מלא בציפייה וחששות, הטיסה משמעה שהמסע לקראת ההורות הולך להסתיים ויתחיל המסע החדש והעיקרי - מסע ההורות.

אני טיפוס אופטימי. לרוב. אני סומך על זה שנטוס ביום המתוכנן, נגיע להודו, נתמקם, נאכל במסעדה טובה או שתיים, נטייל באיזור להכיר אותו, ויומיים שלושה אחרי תהיה הלידה. אבל אנחנו יודעים שזה לא תמיד הולך כמתוכנן. שני זוגות שהיו איתנו בקבוצת המתפנדקים ילדו במהלך העשרה ימים האחרונים, זאת אומרת שהלידה הוקדמה במספר שבועות ותפסה אותם בארץ, אולי בלי פורמולה, אולי בלי דרכון, אולי בלי סל-קל. יש לי מזל שיש לי את יוד. הוא לא ייתן לזה לקרות. הוא כבר ארגן מזוודה והכל כבר מוכן, עכשיו רק חסר שיבוא (לא החתן, אלא) היום המיוחל.

האמת היא שאני לא דואג. אם יש דבר שאולי מדאיג הוא זה שאני לא דואג. הדברים יקרו בעיתוי הנכון להם. 

גם ליום שאחרי אני לא דואג. חיכיתי כל כך הרבה זמן להחזיק בידיים את התינוק שלנו שהחששות הפרקטים כמו אם אני אדע להרדים אותו, ואם אני אזהה כשהוא רעב, לא מטרידים אותי. הם קיימים, אבל אנחנו נתגבר על כל המכשולים שבדך. גם החששות הקיומיים יותר לא מטרידים אותי. אני אוהב אותו מהרגע שהוא יהיה בידיים שלי. אני כבר אוהב אותו. אני אהבתי בשנה-שנתיים האחרונות כל כך הרבה פעוטות ששהו איתי שנייה וחצי רק בגלל שכל כך רציתי אחד כזה לעצמי. אני בטוח שיוד גם הוא יאהב אותו כי הוא הבן אדם עם הלב הכי גדול וחם שאני מכיר. יש לשנינו המון אהבה שמחכה לילד או הילדה שיגיעו.

יכול להיות שאני מדחיק את הדאגות. מי שמכיר אותי יודע שמנגנוני ההדחקה שלי מצויינים. יכול להיות גם שאני משליך את הדאגות שלי על כל הארגון של הפרידה מהעבודה ומהמטופלים. כן, אני מושקע בפרידה עד מעל צוואר ואני מתכנן ככל יכולתי איך הם יוכלו לקבל מענה בהיעדרי, אבל אתם יודעים מה, גם אם זה השלכה, אז היא חיובית ופרודוקטיבית והיא עובדת לי מצוין. 

ביום ראשון הייתי במעבדה לבדיקת רקמות בתל השומר. כל מי שעושה פונדקאות בחול צריך להוכיח בבוא העת את הורותו ולכן צריך להשאיר דגימה במרפאה היחידה בעולם כולו עליה מערכת המשפט הישראלית סומכת לעניינים אלו (כי אם אפשר לסבך את העניינים, אז למה לא). יום לפני כן, אני נתקפתי בחרדה קלה. הייתי מאד מוטרד, לא ידעתי להצביע על הגורם לכך. יכול להיות שהעדרו של יוד הביא לכך, שפתאום אני צריך להיות בלי האדם שאני כל כך סומך עליו בכל התהליך הזה. 

גם אם הלידה תהיה עכשיו, גם אם נתקע בהודו אחריה, אני יודע שנעבור את זה ונהיה חזקים. כל עוד שלושתנו בריאים ושלמים - אנחנו נעבור הכל.