מחר מגיע היום
מחר אנחנו עולים על מטוס בדרכנו למומבאי, הודו, בדרך אל השינוי הגדול בחיינו.
אנחנו רווים ברגשות צפופים ודחוסים שקשה בכלל להבחין איפה נגמר אחד ומתחיל אחר.
נגיע להודו שנה וחצי אחרי הפעם האחרונה שהיינו שם, שנה וחצי אחרי שהשארנו את המטען הגנטי שלנו ואת התקוות שלנו.
אנחנו משאירים מאחור את כל אהובינו: משפחות, חברים, בית חם ובו חתולים וכלבים שלוקחים חלק חשוב בשגרת היום יום שלנו מהם יהיה לנו הכי קשה להיפרד.
אנחנו עוזבים עם סלקל ושתי מזוודות, שרק באחת מהן נותר מעט מקום לדברים של יוד ושלי; כל השאר: אוכל, צעצועים, חיתולים וכל מה שצריך ילד בן יומו.
יש לנו בהיכון שם של בן. לגבי שם של בת, יש לנו שתי מועמדות מובילות. אחרי הלידה, שאנו מקווים שתהיה כשאנחנו בחדר הסמוך, נראה את הוולד ונצטרך לנקוד בשם שבחרנו. זה הרגע שאנחנו מחכים לו.
אנחנו לוקחים איתנו ערימה של ספרים על איך לגדל תינוק. יוד כבר קרא כמה מהם. אני, מסתבר, יותר הטיפוס המרפרף. אומרים שיהיה לנו שם הרבה זמן פנוי, אולי נצליח לקרוא, אולי נצטרך להשלים שעות שינה. מי יודע.
מי יודע?
כל כך הרבה חוסר וודאות, היעדר שליטה, כך נראים חיינו כבר זמן רב, ונראה שכך זה הולך להיות גם הלאה.
אולי בעצם כך זה תמיד ורק עכשיו אני התחלתי לשים לזה לב?
כך או כך, אני משלים עם זה.
הדברים יקרו כמו שהם צריכים לקרות, ומבחינתי, זה יהיה הכי טוב שאפשר.
תחזיקו לנו אצבעות, אנחנו טסים להודו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
