מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אז אתמול היה סדר פסח, וכאן בהודו החלטנו לחגוג בדרכנו.

האמת היא שאם הייתם שואלים אותי קודם, הייתי אומר לכם שזו הזדמנות מצויינת להמלט מהאירוע המתיש הזה שנקרא סדר פסח, אירוע שעיקרו מלחמה בין המהדרין לבין המקצרין, בין הכופתאה לבין הדיאטה, ובין האחריות לשכרות.

ולמרות שנים ארוכות של התנגדות מסורתית, מצאתי את עצמי בוועדה המארגנת, ואולי טוב שכך. באמביוולנטיות של שותפי לארגון מצאתי את הסדקים בהם סללנו יחד את דרך המלך: אוכל, מזמורים ושיכר. האוכל, רובו היה ארוחת הערב השגרתית והטעימה של בית המלון, אוכל הודי מתובל וטעים. ליד צלחות הנאן, הנחנו גם צלחות עם מצות. הדימיון היה למראית עין בלבד, כי המצות היו יבשות ועבשות והנאן מצוין. קיבלנו את המצות מבית חבד בעיר. משלחת שנסעה לשם פגשה את הרבנית שסיפקה את הדרוש לצלחת הסדר (כולל חתיכת גרון מצומקת של תנגולת שתפקידה לסמל את הזרוע הנטויה ונראתה יותר כמו חבל טבור שהתייבש ונפל) וגם קנידלך – עשרים חתיכות, אחת לכל משתתף, אמהות ואבות, יהודים, נוצרים ומוסלמים, ישראלים, הודים, אמריקאים, שוויצרית ואוסטרלי אחד.

את האלכוהול קנינו כאן בשכונה. לא יצא לי לספר, אבל מטר מהמלון יש שכונה נחמדה עם מסחר שוקק ועוני פורח. כאן זה הולך ביחד. לפחות ככה זה נראה. ליד ערימת העגבניות העסיסיות שעל הדוכן שוכבת אישה מבוגרת שמזמינה אותך לקנות אצלה. בדוכן ליד מוכרים חלקי חילוף לרכב ומיד אחרי יש חנות צעצועים, חנות שעונים, מעדניה ובחור שעושה קרטיבים מקרח מרוסק וסירופ. מול בית המרקחת והפיצוציה מצאנו גם חנות לאלכוהול שם קנינו כמה בקבוקי יין וגם בקבוק וודקה. הוודקה נגמרה עוד לפני די-דיינו והיין היה חמוץ והשימוש היחידי שלו היה לסמל את הדם בעשרת המכות.

גם מזמורים ידע הסדר שלנו. את ניהול הסדר הפקדנו בידיה הנאמנות של וותיקת השבט שאוחזת בידיה שני ילדים, ונמצאת כאן יותר מכולנו. גם בימים שאינם מצווים במצוות" והגדת" היא מספרת לנו על תולדות שבט המתפנדקים, סיפורי גבורה מסמרי שיער ששורשיהם העמוקים נטועים בשכבות ישנות של ההיסטוריה, אי שם לפני שלושה חודשים כשאנשים אחרים גרו בחדרינו וגידלו שם תינוקות אחרים ואת סבלם ואושרם, טרוניותיהם וחכמתם היא מעבירה לנו. תפקיד חשוב נוסף קיבלה גם כן אחת הנשים. את שירת "מה נשתנה" קיבלה בשמחה סיביל, אנתרופולוגית משוויץ שהגיעה לחקור את התופעה המוזרה הזאת של גברים גאים שעושים ילדים בהודו. היא למדה בעל פה ושרה את ארבעת הקושיות, משימה שגם רוב הישראלים שישבו סביב השולחן לא יודעים לעשות בלי להציץ בכתוב. על כל מה שאחרי האוכל דילגנו, על פי מיטב המסורת.

לפני האוכל גם נשאתי דברים. ההיסטוריונית של השבט הכריחה אותי לעשות זאת ואני שאוהב לכתוב לקחתי על עצמי את המשימה, ורק לאחר מכן הבנתי שחלק נכבד מהקהל אינו דובר עברית וישבתי וכתבתי באנגלית שבורה נאום קצר שמשווה כצפוי בין יציאת מצריים למה שאנחנו עוברים כאן בהודו. היו שם כמה משחקי מילים דוגמת השוואת ה*מן* שנפל מהשמיים ל*נאן* ההודי, ו*פרעה* מול משרד ההגירה שנקרא כאן *FRRO* (אמרו איתי: let my children go!), אבל בעיקר כמה מילים על הדרך ומשמעותה להולכים בה. ואתם יודעים, אני אבא בדרך, ואפילו אחרי שהנסיכה שלנו נולדה החלטתי שלא לשנות את שם הרשומון, כי גם אם הגענו ליעד בו הפכנו לזוג אבות, זו היא רק אבן דרך ועדין דרכינו ארוכה.

אל תגלו לאף אחד, כי בטח אני עוד אשתמש בעתיד ברעיון הזה באיזה נאום או חיבור או משהו כזה, אבל כל סיפורי הדרך יש בהם מן המשותף והוא סוג של גילוי עצמי. דורותי למשל הולכת בשביל האבנים הצהובות רק כדי למצוא את הבית שלה עם הדחליל שמגלה שיש בו שכל ואריה שמגלה שיש בו אומץ. אודיסיאוס מפליג ברחבי העולם כדי למצוא את עצמו מחדש כראוי למלוכה. סיפור בני ישראל במדבר מתאר את הפיכתם מאספסוף לעם. אליסה, אותה ציירתי על בד לחדר הילדים של הנסיכה, מסתובבת בארץ הפלאות, גדלה וקטנה, וכשהזחל הכחול שואל אותה מי היא, בהתחלה היא אומרת שהיא לא יודעת, וכל הסיפור למעשה נסוב סביב גילוי העצמי שלה. קוראי, בוגרי מסלול טיפול באמנות בטח מהנהנים ואומרים לעצמם: כן, כן, מסע הגיבור, כמה כבר אפשר לדבר על זה, וכן, גם המסע שלנו כאן בהודו יש לו מטרה יישומית להביא את ילדנו ארצה אבל מאחורי מטרה זו מסתתר התהליך הנפשי בו החלנו כזוג דינקים ובמהלכו אנחנו לומדים איך להיות הורים, איך להיות משפחה.

והסדר הוא עניין של משפחה. לא רק של מסורת או של דת, לא רק של סיפור ההגדה בה לומדים את סיפור יציאת מצריים (שכמעט ואין לו התייחסות בהגדה עצמה), אלא במהות המרכזית של סיפור הסיפור (the telling of the story) והעברתו מדור לדור. אולי הפסח, החג הראשון שלנו כמשפחה מיוחדת, שחגגנו בפורום המיוחד הזה, הוא ההזדמנות לספר את סיפור המשפחה שלנו, את יציאת המצריים שלנו, ואולי זה הרגע בהגדה שנכתבת צעד צעד בכל רשומה ורשומה, זה הרגע בו נכתב על עצם כתיבתה.

"והגדת לבתך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מהודו"

ואסיים בשיר. אני אוהב שירים עם ניקוד.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.