מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

והנה מסתיים השבוע הרביעי שלנו בהודו. הנסיכה בת 23 יום. קשה להאמין שכבר כל כך הרבה זמן היא חלק מחיינו. כאילו רק אתמול קיבלנו אותה בבית החולים. היא היתה כל כך קטנה ועכשיו, עדין קטנה, אבל כבר לא מרגישה לי שבירה וחסרת אונים כמו אז. כמובן שהיא כן, אבל היא כבר ממלאת יפה את אותם הבגדים שגרמו לאחות בבית החולים לצקצק בלשונה כי היו גדולים מדי, והיא גם יודעת להפתיע את הסובבים בבכי רם כשלא נעים לה. כן, הנסיכה השקטה שלנו יודעת גם לצרוח.

לפני שבועיים כשהאכלתי את אחד מאחיה לקהילה הקטנה שלנו כאן, התפלאתי מההבדל בין להאכיל אותו לבין להאכיל את הקטנטונת, איך היא דרשה את תשומת הלב ואת העזרה בכל לגימה ולגימה, מן כיוונון עדין ומתמיד של זווית הבקבוק אל מול החולשה של השפתיים במשימה הקשה של החזקת הפטמה ושאיבתה בו זמנית, והיום, כמו אותו בריון בן שלושה שבועות, גם היא לא צריכה בזמן האכלתה יותר מהחזקה מרושלת של הבקבוק כשהיא עושה את כל העבודה, ואפילו לא צריכה הפסקות כמו פעם. ואיך כמויות האוכל עלו, וההפתעות שהיא משאירה בחיתול, והרוגע שלה תחת המים הזורמים, ואפילו הצרחות והפיתולים כשהגזים מכאיבים לה מבפנים, כולם סימנים לזמן שעובר, ולכוחות ולחוויות שהיא צוברת.

ובנתיים בארץ הדברים מתחילים לקרות. עדין לאט, עדין חוסר וודאות אופף אותם, אבל חופשת הפסח מאחורינו ופתאום המחשבה שהתהליך הבירוקרטי יצבור תאוצה, מרגשת וגם מלחיצה. כי מצד אחד יוד ואני מתגעגעים כל כך ארצה. לבנו יוצא אל בני ביתנו שהיו עוטפים כל יום ויום בחיינו ולא מבינים לאן נעלמנו פתאום, וגם אל החברים והמשפחה. אנחנו גם כמהים להתחיל את החיים האמיתיים, אלו שאחרי ירח הדבש ההודי.

אבל יחד עם זה, יש משהו מפחיד בשינוי הזה. החזרה הביתה מכילה בקרבה התמודדויות שעוד לא נערכנו להם ולא שקלנו אותם לעומקם. יצרנו לנו כאן עולם חדש ומיוחד, לא דומה לזה שהשארנו מאחורינו, וכשהם ייפגשו, השלווה שיצרנו לנו כאן תופר. איך יפגשו חתולי הבית את האוצר הקטן שנביא עמנו? איך יקבלו אותה ואת הגבולות שננסה להניח בניהם? ואיך תשתנה שגרת היוםיום שאליה אנחנו מחכים? ואיך יראה טיול עם הכלבים כשלפתע לא נהיה חמישה, אלא שישה? ואיך יראה ביתנו, שלא רגיל למבקרים רבים, כשתתחיל העליה לרגל וירצה העולם להביט בפלא? אנחנו, שרגילים לשקט שלנו נצטרך לקבל אורחים בהמוניהם, גם נרצה לראות אותם, אבל נצטרך להיות רגישים אליה ולעצמינו ולהגיד כמה ומתי ואיך ומדוע.

וכל אלו תעלומות שיצטרכו לקבל מענה כבר בימים הראשונים, לאחריהם יבואו מצבים מורכבים אף יותר, אני אסע ליום הלימודים השבועי שלי ואצטרך להתמודד ולהיות רחוק ממנה יום שלם, ואחרי כן יוד יחזור לעבוד ויעבור התמודדות דומה, כשנשאיר זה את זה לבד איתה, או בחברת אחרים, כשעדין לא ברור מה קשה יותר בשבילנו. ואחרי כל אלו גם תגיעה השגרה.

בזמן שאנחנו כאן ראינו משפחות ותיקות הולכות, וזוגות מצפים באים. ההורים הצפויים להרחיב את משפחתם מלאי התרגשות, אבל זו התרגשות של ילד קטן שהולך לפתוח את עטיפת המתנה, לא יודע מה היא מסתירה והוא נרגש מעצם הידיעה שקיבל מתנה, זו התרגשות מתוקה ומציפה, אבל ההתרגשות של אלו שעוזבים היא התרגשות רבת פנים ורבת מעמקים. צפונים בה געגועים, כמו גם כאב של פרידה, שמחה עם עצב, והמון פחד. כולנו רוצים לחזור ומתלוננים על הזמן הארוך שנכפה עלינו וההוצאה הכספית שנדמה שאין לה תחתית, אבל אני גם חרד מהיום שיגיע בו נגלה שהדרכון מוכן וצריך להיפרד מהשגרה העוטפת כאן.

היא גדלה כל הזמן, כך כתבתי בהתחלה, וזה תהליך מרתק לצפייה. כל צעד קדימה הוא סימן לצמיחה נוספת שעתידה לבוא שממלאת אותנו בשמחה ובגאווה ובסקרנות, אבל יחד עם זה, לפעמים אני גם עצוב. כל יום שעובר הוא ההזדמנות האחרונה לחוות את אותו היום. רגע שנמלט וחומק מבין האצבעות, מפנה לו מקום לרגע אחר, חדש ומשמח, אבל שונה. היא כבר לא תהיה שוב בת שבוע. היא כבר לא תמצוץ אצבע בפעם הראשונה. ויהיו פעמים ראשונות אחרות, מרגשות וסוחפות כמו חיוך או תנועת יד או מילה, וגם הן יעלמו ויהפכו למילים ברשומה, לתמונה בקובץ או לזיכרון שהולך ומתעמעם. אם רק הייתי יכול להאט מעט את מהלכו של הזמן...