מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

זהו. זה רשמי. זה מאושר לפרסום. זה קורה.

אנחנו שוב בהריון. מחר נכנסים לשבוע 19, שזה אומר שעוד 4 חודשים צפויה לידה.

החלטתי לעדכן אתכם, קצת מתוך תחושת מחויבות, קצת מתוך תקווה וגעגוע שאשוב לכתוב, וקצת מתוך זה שסוף סוף מצאתי טיפה זמן פנוי.

לא נראה לי שאני אכתוב את תקציר השנה האחרונה. גדול עלי. עברנו המון. בעיקר מצאנו את עצמנו במציאות חדשה שמשתנה כל הזמן. 

פיצקוש היא לא כזאת פיצקוש, אלא ילדה בת שנה ושלושה חודשים, שכבר אומרת אבא ותודה וטרקטור וסבתא (למרות שהשניים האחרונים נשמעים בצורה מפתיעה מאד דומים), והולכת להיות לה אחות קטנה. האחות תיוולד הפעם בתאילנד. יוד היקר כבר פגש את הפונדקאית שלנו פעמיים. נוצר בניהם קשר ממש טוב, ואני שמח שהפעם אנחנו מכירים אותה והיא אותנו (טוב, לפחות אותו). זה מרגיע הרבה חרדות של שני הצדדים ועושה את התהליך נעים יותר.

למי שלא מכיר, האפשרות לעשות פונדקאות בתאילנד הולכת להסגר בקרוב בגלל איסורים שהוציא משרד החוץ הישאלי. הגרסה הרשמית שלו היא שהבעיה היא בתאילנד, אבל כיוון שלשאר אזרחי העולם יכולים להמשיך לעשות שם פונדקאות, וכיוון שמשרד החוץ התבטא בדלתות סגורות על חוסר שביעות הרצון שלו מכך שישראלים עושים פונדקאות בחול, אין ספק שזה יוזמה ישראלית שתפקידה לצמצם א צעדנו. יחד עם זאת, אנחנו הספקנו ממש בדקה התשעים (המונדיאל משפיע אפילו עלי), וכשנצא משם נהיה בין אלו שסוגרים אחריהם את האור.

כיום יש הרבה זוגות בתאילנד וסך הכל להבנתי לא עושים להם בעיות ביציאה. זה לוקח זמן, כחמישה שבועות, וזה כרגיל בגלל הבירוקרטיה הישאלית. אני מקווה שאף אחד לא יחליט לעשות שרירים כשאנחנו נהיה שם, ושנוכל לצאת בקלות ומהר. הפעם, אחרי הלידה, אנחנו נהיה שם ארבעה שמחכים לחזור.

אני מתרגש רק מלכתוב את זה.