מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

זהו. זה רשמי. זה מאושר לפרסום. זה קורה.

אנחנו שוב בהריון. מחר נכנסים לשבוע 19, שזה אומר שעוד 4 חודשים צפויה לידה.

החלטתי לעדכן אתכם, קצת מתוך תחושת מחויבות, קצת מתוך תקווה וגעגוע שאשוב לכתוב, וקצת מתוך זה שסוף סוף מצאתי טיפה זמן פנוי.

לא נראה לי שאני אכתוב את תקציר השנה האחרונה. גדול עלי. עברנו המון. בעיקר מצאנו את עצמנו במציאות חדשה שמשתנה כל הזמן. 

פיצקוש היא לא כזאת פיצקוש, אלא ילדה בת שנה ושלושה חודשים, שכבר אומרת אבא ותודה וטרקטור וסבתא (למרות שהשניים האחרונים נשמעים בצורה מפתיעה מאד דומים), והולכת להיות לה אחות קטנה. האחות תיוולד הפעם בתאילנד. יוד היקר כבר פגש את הפונדקאית שלנו פעמיים. נוצר בניהם קשר ממש טוב, ואני שמח שהפעם אנחנו מכירים אותה והיא אותנו (טוב, לפחות אותו). זה מרגיע הרבה חרדות של שני הצדדים ועושה את התהליך נעים יותר.

למי שלא מכיר, האפשרות לעשות פונדקאות בתאילנד הולכת להסגר בקרוב בגלל איסורים שהוציא משרד החוץ הישאלי. הגרסה הרשמית שלו היא שהבעיה היא בתאילנד, אבל כיוון שלשאר אזרחי העולם יכולים להמשיך לעשות שם פונדקאות, וכיוון שמשרד החוץ התבטא בדלתות סגורות על חוסר שביעות הרצון שלו מכך שישראלים עושים פונדקאות בחול, אין ספק שזה יוזמה ישראלית שתפקידה לצמצם א צעדנו. יחד עם זאת, אנחנו הספקנו ממש בדקה התשעים (המונדיאל משפיע אפילו עלי), וכשנצא משם נהיה בין אלו שסוגרים אחריהם את האור.

כיום יש הרבה זוגות בתאילנד וסך הכל להבנתי לא עושים להם בעיות ביציאה. זה לוקח זמן, כחמישה שבועות, וזה כרגיל בגלל הבירוקרטיה הישאלית. אני מקווה שאף אחד לא יחליט לעשות שרירים כשאנחנו נהיה שם, ושנוכל לצאת בקלות ומהר. הפעם, אחרי הלידה, אנחנו נהיה שם ארבעה שמחכים לחזור.

אני מתרגש רק מלכתוב את זה.

לפני שנתיים בדיוק עזבנו את הבית בדרך להודו, להתחיל את אחד המסעות החשובים ביותר של חיינו. יומיים אחר כך התחלתי את הרשומון הזה, בלי לדעת מה אשתף, מה אחשוף. 

מחר הקטנה שלנו בת 7 חודשים. כשאני מנסה לתאר את הזמן הזה, אני מגלה שאין קלישאה אחת על הורות צעירה שלא מנסה להמלט מבין אצבעותיי, ושאים מילה אחת אותה אני מנסה לכתוב שלא שוזרת עצמה לתוך עוד קלישאה. וכנראה שגם זה קלישאה בפני עצמה, אבל הנה נמלטה לה אל הכתב.

.

אני מאושר. 

עייף לעיתים, מתקשה למצוא זמן פנוי, מתעסק בקקי ופיפי, אבל גוד דאם איט טוב לי. 

חזרתי לעבודה. אני יושב שם בהפסקה בחדר מורים ובא לי לחזור הביתה. לא מבין למה זה טוב, אבל אז אני נכנס לחדר הטיפולים וצולל פנימה לעולמו של מטופל, וזה מרתק אותי וגם אחרי טיפול קשה ומפרק אני שמח ומסופק.

אני התחלתי לעבוד על סטודיו משלי. רק אתמול הייתי שבור ממה שנראה באותו רגע כאכזבה גדולה, לא הראשונה, אבל אני מחזיק גם הרבה תקווה, שגם המסע הזה ייגמר כמו שחלמתי, או אחר לחלוטין, אבל גם כך באופן שימלא אותי אושר. אני חובב מסעות.

יוד ואני מתמודדים עם ההורות ביחד. אני נפעם לראות אותו כהורה. הוא מסור ואוהב ודואג ואני כל כך שמח בשבילה שיש לה אותו. לפעמים קשה לנו. העייפות והדאגות עושות אותנו לפעמים חסרי סבלנות ונמהרים, אבל יש לנו זוגיות חזקה ואהבה גדולה. אני פשוט אוהב אותך, יוד יקר שלי.
ופיצקוש הקטנה ממלאת אותנו באהבה ואושר וחום, באופן שאי אפשר לתאר במילים, והנה גלשתי שוב לקלישאות, ועוד לא הזכרתי את כמה שהיא גדלה, ואת הדברים שהיא יודעת כבר לעשות, אבל אני אסתפק בלכתוב שהיא מאד מאד מתחשבת בנו, ואנחנו מודים לה על זה יומם וליל. בעיקר בליל.

אני מקווה שאני אחזור עוד לכתוב כאן. אם לא על ההורות, אז על התזה, ואם לא על התזה על העבודה, או אולי על הסטודיו החדש שלי או אולי על טבעונות או ד"ר הו או על משהו אחר לחלוטין. בנתיים, אני אודה למי שקרא והגיב ותמך, ואני מאחל לכולם אושר, ודי. כי אני לא ממש סוגר את הבסטה. רק קצת עייף לאחרונה מלכתוב. 

נתראה כשנתראה.

היום, יומנו האחרון בהודו, יזמנו פגישה עם הפונדקאית שלנו ועם בני משפחתה. עם הגיעו אלינו, מנישה, בעלה, ראג'ו, ושני בניהם, יש ומטש, אל הדירה הקטנה שלנו בבית המלון. ביקשנו מאחד מעובדי בית המלון שיצטרף כדי לתרגם כי האנגלית שלהם היא בערך כמו ההודית שלנו. כשהתקשרו מהלובי להודיע לנו שהם באו, ירדתי לשם כדי להביא אותם אל החדר שם, שם ערכנו על השולחן שתיה ממותקת, עוגיות וחטיפים פיקנטיים שיוד קנה בשכונה לכבוד המפגש.

לא מזמן כתבתי על הפגישה הראשונה שלה עם הפונדקאית. זו היתה פגישה לא קלה. היא היתה אירעית וקצרה ולא מתוכננת, וללא מתרגם קשוב. מנישה השתחררה מבית החולים יום קודם וניכר שהיא סבלה עדין מכאבי הניתוח. יצאנו מהמפגש, כמו שכתבתי ברשומה ההיא מבולבלים ומאוכזבים, אולי אפילו קצת עצובים. הפעם היה אחרת. היה משהו בנוכחות של כל בני המשפחה שנתן בטחון. אמנם התקשורת היתה רעועה, והמבוכה שהיתה נחלת הכלל, מצאה ביטוי פשוט באמצעות הילדים, אך היתה גם פשטות שכזו. בכיבוד אף אחד לא נגע בתחילה, אז מזגנו להם שתיה והנחנו לידם ורק אחרי שיחה קצרה, נדמה לי שהאב היה הראשון שלגם מכוסו ונתן אולי בכך אישור לשאר (אולי הם חיכו שאנחנו נפתח?). בתחילה בטאנו את הערכתנו למעשה המדהים שעשתה בשבילנו, התעניינו בשלומה, בהריון, והם סיפרו לנו גם קצת על משפחתם. הם גרים לא רחוק, הם עובדים שניהם, היא במכירות והוא מנהל בתחום הבניין. היא רחוק מהבית והוא קרוב יותר כך שהוא מטפל יותר בילדים. הם שניהם החזיקו ארוכות את הנסיכה שלנו. גם הציעו לילד הגדול אבל הוא סרב. היה משהו משפחתי בביקור הזה. אחרי כמה שאלות ששאלנו, ביקשתי מהמתרגם להתעניין אם יש להם משהו לשאול אותנו. למילה לשאול, באנגלית יש משמעות כפולה והיא לבקש. אני לא יודע מה היה חלקה של השפה ההודית, אבל בתשובה הם ביקשו עזרה כספית בבנית חדר נוסף לילד. אנחנו גם כך רצינו לתת להם מתנה במעמד הזה, מה שהתחבר יפה לבקשה.

יש הרבה מבקרים כנגד תהליכי הפונדקאות, במדינות מסוימות זה לא חוקי ונתפס כבלתי מוסרי. בנוסף, הפערים החברתיים הכלכליים והתרבותיים רק מעצימים כל ביקורת שהיא. יש כאלו שמבטלים את הביקורת, ואולי זה הכרחי כדי לעשות את התהליך כולו בלי להיות מוטרד, אחרי הכל הפונדקאיות מקבלות שכר. קשה לאמוד את שווי הכסף, אבל בניסיון שלי לאמוד את הסכום השוותי אותו לשכר של אחד הנהגים שעובד כאן שסיפר לי שבמשכורת החודשית שלו, איתה הוא מממן אישה חולה ושני ילדים בערך באותם גילאים. התשלום שהיא מקבלת מאיתנו היא יותר משלושים משכורות שלו. לפי בדיקה אחרת זה תשלום בגובה שנה וחצי של שכר חציוני (שכר חציוני בישראל הוא כחמשת אלפים שקל בחודש).

יחד עם זה, גובה התשלום לבדו לא הספיק כדי להשקיט לי את המצפון ולאורך כל הדרך המשכתי להחזיק בתוכי את השאלות המוסריות הרבות שהדבר מעלה. שמחתי לראות שלא מדובר במשפחה דלה חסרת כל. גם לבושם וגם העובדה ששניהם מתפרנסים בכבוד מצמצמים את הפער שחששתי שיש בנינו. גם הבקשה שלהם לעזרה לא היתה למטרה כורעת לב ומעוררת רחמים, בקשתם היא לשדרג מעט את חייהם, גם אנחנו לא מזמן היינו צריכים חדר נוסף כדי להכין מקום לנסיכה שלנו ותודות לטוב ליבה של אמא של יוד, מצאנו פתרון לבעיה. מנישה גם לא נראתה אישה כנועה הכפופה למרות בעלה. להפך, יחס הילדים להורים הראה על שותפות, אהבה וחום. 

סיימנו את הפגישה בתחושה טובה. היה בנו הרבה מתח לפני כן והוא התפרק לאיטו, ובסיום היה נעים. טוב שנפגשנו. אפילו החלפנו טלפונים, הם אמרו שירצו לדעת מה שלומה הילדה שלנו בעתיד.

מחר, נהיה כבר בבית.