מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אז גם הניסיון הרביעי לא עבד.

מה זה אומר?

• את כל הביציות (מלבד אחת בודדה שכנראה תיוותר ערירית) כבר החזרנו ולא יצא לנו הריון מזה.
• הרבה כסף ירד לטימיון.
• והכי משמעותי - אנחנו צריכים להתחיל את התהליך מחדש. זה אומר למצוא תורמת, להביא אותה להודו ולהתחיל בסבב החזרות חדש. הקודם היה בדצמבר, והקרוב יהיה ביולי. עיכוב של 8 חודשים בתוכנית. במקרה הטוב.

חוץ מזה, קיבלנו מידע שלא היה לנו קודם.

כדי להבין מה קרה בכל הניסיונות צריך לעשות קצת סדר. היו 4 ניסיונות. 3 פונדקאיות. שני אבות ותורמת אחת. שבשמיים ובארץ.

הדבר היחיד שמשותף לכל הניסונות הוא התורמת כך שעלתה השאלה האם אולי יש לתורמת בעיה כלשהי בביציות.

אתמול גילינו שהתורמת הקודמת תרמה שוב, לזוג אחר, במהלך מרץ ויש שם כבר הריון. מה שאומר שכנראה לא היתה בעיה עם הביציות.

אז ישר מתחילים לחפש סיבות חדשות. אולי הפרוטוקול הרפואי לא בסדר. אולי הזרע שלנו לא בסדר.

אבל כנראה שרק נפלנו בצד הרע של הסטטיסטיקה.

ככה זה. חייבים להיות כאלו שלא הולך להם אחרת המספרים היו אחרים. אם אחוזי ההצלחה הם 60% (ככה אמרו לנו) הסיכוי להיכשל 4 פעמים הוא אחד לארבעים (תאמינו לי, אני לא רע בחשבון למרות שסטטיסטיקה מעולם לא לימדו אותי). רק דרך תמוז יש כפול הריונות בשנה, אז אולי זה לא כל כך חריג.

תשמעו, זה ממש מבאס. כשהודיעו לנו את זה יוד נראה עצוב ומתוסכל. אני הייתי עצוב אך עם איזה ריחוק של לא לחלוטין להבין את זה.

רק למחרת, כשישבנו כבר על הרשימה המעודכנת של התורמות לבחור אחת חדשה, הרגשתי את הייאוש מחלחל.

 והיינו צריכים לבחור מהר, כי המשלחת הבאה יוצאת עוד מעט וצריך גם זמן להתכונן (התורמת, לא אנחנו), אז ישבנו, ועברנו על כעשרים טפסים מפורטים בגובה ומשקל, תחביבים ובעיות רפואיות, מי במשפחה סבל מסרטן ומי מדיכאון,וזו אוהבת לזניה והצבע האהוב של אחרת הוא זהב, ואיזו סבתא מצאה את מותה מדום לב ואיזה דוד הביא על עצמו את מותו בטרם עת, וההיא שותה אלכוהול רק לעיתים רחוקות, וההיא כבר מעל 30, ולזאת ניסיון ראשון ולאחרת כבר שני ילדים לפחות מסתובבים בארצנו. וכשאחת מצאה חן בעיני, הסתבר שכבר אחר שם עליה עין ולשנייה חיוך מתוק אך כשהיא רצינית היא נראית מפחידה ובקיצור. לא פשוט.

אוף.

אפילו שיר לסיום הרשומה הזו חיפשתי ולא מצאתי.

כל ציפייה היתה רומנטית מדי או עליזה מדי וכל ייאוש שעלה ברשתי היה שחור ומר.

אז כדי לא להישאר בדיכאון, נעבור לשיר ששר במקור פו הדוב כל פעם כשהוא היה מבולבל, בביצוע של ראלף מהחבובות.

את השיר, כמו גם את פו עצמו, כתב א. א. מילן. מבטיח שיגיעו עוד מאיפה שזה הגיע.

תהנו.

Cottleston Pie A A Milne  
Cottleston Cottleston Cottleston Pie,
A fly can't bird, but a bird can fly.
Ask me a riddle and I reply
Cottleston Cottleston Cottleston Pie.

Cottleston Cottleston Cottleston Pie,
Why does a chicken? I don't know why.
Ask me a riddle and I reply
Cottleston Cottleston Cottleston Pie.

Cottleston Cottleston Cottleston Pie,
A fish can't whistle and neither can I.
Ask me a riddle and I reply
Cottleston Cottleston Cottleston Pie.

כבר שבוע שנראה כאילו שזה רק עניין של זמן.

- על מה אתה מדבר?

יש ועדה, יש המלצות ולא תאמין - אנחנו בפנים.

- עוד פעם הסיפור הזה עם משרד הבריאות והפונדקאות?

בדיוק

- אתה חושב שאני זוכר איך זה התחיל? כבר  עברו יותר משנתיים.

שנתיים ושלושה חודשים, אבל מי סופר? את איתי פנקס אתה מכיר עוד מנוער לנוער, זוכר?

- איזה יום היום?

בכל אופן, לפני שנתיים ומשהו עתרו פנקס-ארד לבג"צ שיאשרו גם לזוגות הומואים להשתמש בשירותי הפונדקאות הניתנים לזוגות סטרייטים בלבד. בית המשפט ביקש מהם למשוך את עתירתם עד לגיבוש מסקנות של ועדה של משרד הבריאות שבית המשפט דרש להקים. מסקנות הוועדה פורסמו ביום ראשון והסעירו את התקשורת תחת הכותרת "מהפכה בישראל"

- יאללה, חגיגה! תוציא את השמפניה. אז מתי אתם טסים להודו לקחת בחזרה את מיליוני השחיינים שהשארתם שם? או שהם ישחו חזרה דרך האוקיינוס ההודי?

אז זהו, שלא כל כך מהר.

- למה אתה כל כך עקשן? יש הזדמנות לחגוג! להוציא את דגלי הקשת! להסתכל על חצי הכוס הוורודה! משרד הבריאות סוף סוף סופר אותנו.

נכון, אנחנו בפנים. להבדיל מחוק הפונדקאות שמתייחס רק ל"איש ואישה", ההמלצות מכירות בקיומם של זוגות חד מיניים ואף לאור פסיקת בג"צ לגבי הזכות להורות,משתמע כי הם מכירים בזכותנו להיות הורים. אבל תכניס את השמפניה חזרה למקרר. מסתבר שהכרה זה דבר אחד ומציאות זה דבר אחר.

ההמלצות מוסיפות על הקיים בחוק את ההתייחסות לגברים יחידים. זאת אומרת שאין בהן כל הכרה לזוגיות של שני גברים.

- שטויות, מי צריך הכרה?נעשה ילדים בארץ כהורים יחידים ואז תקבלו מענקים של חד הוריים או שתלכו לאימוץ.

אז זהו, שאנחנו לא מוכנים שרק אחד מאיתנו יהיה זה שיוכר כהורה הילד. אתה יודע כמה החלטות ועניינים יש מול הממסד כשיש לך ילד? מטיפת חלב ועד משרד החינוך, כולם רוצים לדבר עם האבא, ולא עם אחד מהרחוב שבמקרה דוחף את העגלה. ואימוץ, שזה מה שאנחנו צריכים לעבור גם כשנחזור מהודו, זה לא בדיוק מסיבה בביג-בויז. זה תהליך מתיש של שנים.

- אז ברמה העקרונית החוק לא רק שלא מכיר בזוג הומואים שרוצה להיות הורים, הוא לא מזכיר זוגות כאלו? חצופים.

וזה לא הכל.

גם אם נתעלם רגע מהעניין של זוגות או יחידים, וגם אם נתעלם מכך שבראש משרד הבריאות עומד כרגע ליצמן והוא ושאר חבריו מהממשלה לא ששים כל כך לעזור לנו

- נחמד מצידך שאתה מתעלם.

גם אם נתעלם מזה, ההמלצות יוצרות אפליה ברורה בלי להתבייש. נשים יחידות שמבקשות פונדקאות יוכלו לקבל זאת כמו זוגות סטרייטים. רק גברים יחידים צריכים לעמוד במגבלה נוספת. זוגות סטרייטים ונשים שלא יכולות להכנס להריון בעצמן יוכלו למצוא מישהי שמוכנה, תמורת תשלום יפה, לשאת ילד תשעה חודשים, אבל אנחנו לא. אנחנו נוכל להסתייע רק בקרובה רגשית.

- קרובה רגשית? מה זה?

האמת, דווקא את הביטוי אהבתי. כפי שאמרו חזלינו:טוב חברה קרובה שרוצה לעשות לך ילד, מבת דודה מדרגה שנייה אותה אתה פוגש רק בחתונות שלא רצית ללכת אליהן.

- כל כך יפה ורומנטי. רגע, אני צריך טישו לנגב את הדמעות.

אתה לא מבין? זו רק דרך לשים לנו מכשולים. ברור שהרצון לאפשר לסטרייטים פונדקאות גם בתשלום וגם שלא בתשלום, ואילו להומואים רק פונדקאות אלטרואיסטית, יעני, שלא בהתנדבות, זה רק דרך לצמצם את האפשרות של הומואים לעשות ילדים.

- רחמנא לצלן.

בדיוק.

רגע, מה?

- למה לצמצם?

זה לא פשוט למצוא פונדקאית. גם ככה החוק מגביל את זה לרווקה עם ילדים מתחת לגיל 38 או משהו כזה, והריון, אתה יודע זה לא בדיוק מסיבה בביג-בויז.

 - מה יש לך עם הביג-בויז? אתה יודע שכשיהיו לך ילדים לא תוכל ללכת למסיבות כאלו.

כאילו שהיום אני הולך. אתה יודע מה, כשנוכל לעשות פונדקאות בארץ, נלך ביחד לביג-בויז.

-כאילו שאני רוצה שיראו אותי איתך שם.

אתה יודע שאתה זה אני, נכון?

- אל תתפס לדקויות.

רוצים לקרוא על הנושא?

מהפכה בישראל: המלצה לפונדקאות גם להומואים 

פונדקאות גם להומואים - מה זה בדיוק אומר? 

לפני 5 ימים נפטר מוריס סנדק. חלקכם לא יודעים מי הוא, למרות שאת הספר "ארץ יצורי הפרא" אותו כתב ואייר, סביר להניח שאתם מכירים. הוא כתב גם כעשרים ספרים נוספים, ואייר עשרות ספרים של אחרים. מותו לא הוזכר כמעט באמצעי התקשורת בארץ ולכן נראה לי נכון להקדיש לו כמה מילים לפחות כאן.

יש משהו בספרים שלו שנוגעים ללב. אנחנו כל כך רגילים לספרי ילדים שמנסים לחנך, שנשענים על מודלים פסיכולוגיים, שיש להם מוסר השכל ברור, שמלמדים את הילד לעשות קקי בסיר או סתם ללכת בתלם. אבל לא סנדק. הגיבורים שלו הם ילדים, לא רק בגיל אותו קבע הסופר, אלא בכל נימיהם. יש משהו פראי ועמוק ולא מתיימר או מתיילד. סנדק עצמו האמין שייכשל אם יהיו לו ילדים משלו. הוא היה הומו שחי בארון רוב חייו ויתכן שכמו הומואים רבים בארון סבל מרגשי נחיתות, אשמה וחוסר בטחון לאורם אדם לא יכול להאמין שהוא מסוגל למשהו, בטוח לא למשימה כמו גידול ילדים. יחד עם זאת, נראה שהוא הכיר את נפשם היטב.

בראיון הסביר את מה שאני תופס כקסם בכתיבתו: "הסגולה המיוחדת ביותר שבי היא, שה'אני' הילדי שלי עדיין חי וקיים ומרגיש טוב. אני לא זוכר את ילדותי יותר משאתם זוכרים את שלכם. אבל, יש בי היכולת לזכור ולהחיות את האיכויות הרגשיות של הילדות. הילד שהייתי אז עדיין חי ומוחשי עבורי. אני חש כלפיו דאגה ואחריות. אני מנסה לתַקשר אִתו כל הזמן. ההנאות שיש לי כמבוגר מועצמות על-ידי העובדה שבו-בזמן אני חווה אותן גם כילד."

מאמצים אדירים מושקעים בנו כדי שננטוש את הילד שבנו.

     אתה כבר גדול, לא?

מבקשים מאיתנו לא לבכות כמו ילד קטן. לאכול בסכין ומזלג כמו כל שאר הסועדים סביב השולחן. לשיר באמצע הרחוב או לדלג אחרי גיל 8 זו עדות לאיבוד השפיות וההתאמה לחברה. לגשת למישהו זר בן גילנו ולהציע לו לשחק יחד זה דבר מוזר מאז שיצאנו מארגז החול, לשם כבר אסור לנו להיכנס. ללכת יחף. לשבת על המדרכה.

גם אני את הילדות שלי לא כל כך זוכר, אבל יש לי את הזכות לעבוד עם ילדים ולא לדרוש מהם להתנהג כמו גדולים, אלא להפך, לעודד אותם להפגין את החיוּת שבהם. אני יודע שכילד הייתי הרבה לבד. הרבה נשכח. אבל עם הילדים מסביבי אני נהייה ילד בשמחה (גם אם אני יודע שילד אני לא). אני משמיע רעשים מצחיקים כשאני איתם וגם עושה פרצופים (אבל לא ליד מבוגרים). גם מחוץ לעבודה, אני אוהב כשכתמי צבע מעטרים את ידיי (על הבגדים אני כבר יודע לשמור). אני אוהב לשבת על הרצפה (למרות שהגב שלי לא אוהב את זה) ולצייר בלי שיהיה לי אכפת מה יוצא (אך אני תולה רק את הציורים שתכננתי מראש). אני שר בקול רם כשאני נוסע באוטו או הולך לבדי ברחוב (אבל משתתק כשמישהו מסתכל). אני כמעט ולא אוכל עם סכין ומזלג (אם צריך סכין סימן שהאוכל קשה מדי). אני יכול ללכת למסעדה ולאכול ארוחה שמורכבת רק משוקולד ומגלידה כמו שכל ילד חולם (האמת היא שזה קרה רק פעם אחת). אני נעצר בהשתאות כדי לראות פרפר שמתעופף לו (אבל אני גם זוכר עד כמה ימיו קצרים).

זה הרגע המתאים לכתוב את כל הקלישאות כמו "היו ילדים!" או "העירו את הילד שבכם!" וכמו שסנדק אמר, תדאגו לו ותשמרו עליו.

אני לא בטוח שאני יודע איך עושים את זה, אבל אני ממשיך לחפש את הדרך.