הגעתי למסקנה שאלוהים אוהב להשתעשע בי מלמעלה.
אחרת, אין סיבה שכבר פעמיים הוא מעמיד אותי בסיטואציה עם בחור שדומה לאהבה הכושלת
שלי ונותן לי להתמודד עם זה. בפעם הראשונה יכולתי להתרחק ממנו ולנסות להתעלם
מקיומו בעולם וספציפית בטיול הזה, אבל הפעם, ואו, אלוהים הגזמת!
הייתי צריכה לראות אותו לידי במשך תשעה ימים שלמים. לראות את החיוך הזה שלו שמזכיר
לי אותו, לראות את המבט הזה בעיניים שלו. וכמובן שבתוכי אני לא יכולה להישאר אדישה
לו והוא ישר מצליח להתסיס אותי ולגרום לי לעשות שטויות, וזו הסיבה שדבר הוביל לדבר
וביום האחרון, בשעה האחרונה- רגע לפני שכל אחד נאלץ ללכת לדרכו, ניגשתי אליו,
שאלתי לשמו שכבר היה ידוע לי מראש מהמפגש הראשון אחרי בירורים רבים ושאלתי אותו
בישירות אם יש לו חברה, "לשם התערבות" כמובן. הוא חייך את החיוך הצורם
הזה שלו וענה בפשטות "אה.. כן". ואני רצתי משם בדילוגים וקריאות שמחה,
כי מצד אחד ניצחתי בהתערבות, ומצד שני.. הסיכוי שלי להתאהב בו ולשחזר את האהבה
הראשונה שלי נקטע טרם התחיל.





ומוזר קצת שאחרי תשעה ימים מחוץ לבית,בעשיית הדבר האהוב עלי שכולל המון חברים, מורלים וחאקי
זה הדבר שאני בוחרת לכתוב עליו. מחנה קיץ 2011.