היומיים האחרונים עשו לי דברים. הם גרמו לבטן שלי להתהפך מציפייה אלייך ומהאכזבה כשהלכתי בלי להרגיש אותך.
להרגיש באופן יותר מוחשי בלב, בראש ובגוף. ועדיין, הזמן במגרש הביתי שלך בלעדייך נראה לי טבעי מהצפוי.
אני מתחילה להאמין שאולי כל הרגשות שמציפים אותי הם לא אמיתיים כמו שחשבתי.
קל לי פתאום להתרגל למחשבה שאני לא אראה אותך יותר, קל לי להשלים עם הרעיון שאתה מוקף באנשים שהם לא אני- ושאולי זה לטובה.
ובמחשבה שניה, איתך לא "קל" לי או "הגיוני"-לעולם לא היה. העניין הוא בהשלמה.
כשדברים אחרים מתחילים להעסיק לי את הראש, אתה נדחק לצד ולאט גם מתחיל להטשטש.
חיכיתי לכאפה הזו שתצלצל לי חזק כל-כך באוזניים, חזק מספיק כדי לגרום לי להבין איפה אני עומדת ואיפה אני רוצה לעמוד.
לפני כמה ימים ביקשתי שתחזור, עכשיו כל רצוני הוא שתלך.
אני מאמינה באמונה שלמה שאם אני אהיה פחות עיוורת, או במקרה שלי חירשת מאהבה אלייך, אני אצליח לשמוע את עצמי בבירור מספק כדי לבחור בצלילות דעת.

ובגלל סדרת התרחשויות בימים האחרונים שאותה אני לא אפרט, הגעתי למסקנה אחת: אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. ונאמר אמן.