החיים בצפון נושאים איתם מפעם לפעם יתרונות, וטעמתי אחד כזה בסוף השבוע. הגשם המבורך.
להסתתר מתחת לבניינים, לצאת החוצה כשזה נגמר, להריח את הגשם ולשבת על ספסל עם שוופס תפוחים ובמבה.  הזכיר לי תקופות שמתיימרות להיות יפות, למרות המועקה הכבדה שישבה אז על החזה.
אני מתגעגעת לפנטזיה. ה"מה אם" המקולל כיסה בשכבה דקה המון בורות של ריקנות.

מאז שחזרתי מאירופה אני מרגישה חסרת שקט.
לילות מלאי התהפכויות וחלומות מעורפלים. קטעי חלומות תוקפים אותי במהלך היום ופרצופים נשכחים מזדחלים לתוכם.
גשם כבד עומד ליפול?