הזיכרונות בועטים בדלת, חזק מספיק כדי שיתחילו להופיע בה סדקים, והיא מסרבת להיפתח.
אני לא רוצה את הזיכרונות הארורים האלה ולא רוצה להחזיק בהם עוד, את הכמעטיים והכישלונות.
אין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. "לא חשבתי שזה הטעם שלך"
אותם שוברי הלבבות המקסימים שהצטיירו ככאלה מהשנייה הראשונה, ולמרות חוסר הביטחון המזהיר הם,ואני, גרמו לי להאמין שלא אהיה עוד אחת מהכיבושים שלהם. והייתי, איך שהייתי.
תקופות יבשות וריקות זורקות אותך היישר לזמנים שמתחננים להישכח, ועכשיו אני מתחילה להבין שאלו תקופות ממשיות שלא מתיימרות להיות כמו קודמותיהן. תקופות שפלות ועצובות ככל שיהיו, עם ריק גדול מעל לקינוח הן אלו שמעניקות לי רגעים יקרים לחשוב. לחשוב על מה שעשיתי ועל מה שלא אשוב לעשות. על מה שמגיע לי, ומה שעוד יבוא. כנגד כל הסיכויים..



צדקת, לפעמים צריך לכתוב כדי לתעד.