מ' תמיד אומרת שהצבע שלי הוא זהב. שכשאני מחייכת, אני קורנת כמו שמש זהובה.
אף פעם לא הבנתי על מה היא מדברת, עדיין לא למען האמת. אני חושבת שלהיראות קורן
משמע להיות ולהרגיש כזה, וזו סתירה עצומה בין השניים.
ראיתי היום בקולנוע סרט עם אן הת'אווי. מה שאני מעריצה במשחק שלה הוא היכולת
להעביר את הרגש גם מבלי להרגיש אותו באמת. ובסצנות המתבקשות, זיהיתי ניצוץ בעיניים
שלה. ניצוץ מאוהב שבזכותו ברור לקהל מה הופך אותה לאישה המאושרת שהיא.
המון גברים חלפו מול עיניי, וחלקם גם בלב. אבל זו הפעולה היחידה שהם עשו, חלפו.
היו והלכו.
בלי להשאיר בי חותם, בלי להשאיר בי זיכרון משמעותי.אולי משהו שבמקרה הטוב ייזכר
כחוויה משעשעת,או אולי כמשהו שבוודאי ישכח בשנים הבאות.
כשהייתי צעירה יותר, מנטלית לפחות, אמרתי לכולם ולעצמי שאני מחכה "לאחד"
כמו כל ילדה רומנטיקנית ונאיבית. אז על זה סימנתי קו שחור גדול וניסיתי להציב
בפניי מטרה חדשה.
אני לא מנסה עוד למצוא את אותה המטרה, אני רוצה שתישאר מופשטת.
רק שתגרום לעיניים שלי לנצנץ.