הטיול השנתי קרב ובא. אני אוהבת אותם. כל טיול שנתי טומן בחובו התבגרות שונה, שלב בפירמידה. הגעתי כבר לכלל המסקנה, כי בכל שנה מחדש, אני מרגישה קתרזיס מיוחד שנמשך לאורך כל ימי הטיול. הם משנים בי משהו, נוסף לאותה תחושת ההרפתקה הקלה המתווספת אליהם.
אבל כל טיול קשה לי יותר ויותר, כל טיול מחדש מצריך ממני הרבה יותר כוחות נפשיים מאשר פיזיים. והבעיה עצמה נעוצה בעובדה שבכל שנייה ושנייה אני לא נמצאת לבדי. בכל רגע ורגע קיימים מולי אינספור אנשים, אינספור מצבים- תלמידי שכבה שלמה שלא מעוניינת בלנוח ולו לרגע אחד בלבד.
ואני זקוקה לזה, אני זקוקה לשקט הנפשי שלי. וכך גם הדבר כשאני מוצאת את עצמי בבית מלא באנשים- הסיטואציה עצמה מייאשת ומתסכלת אותי בו זמנית ובאותו האיזון. כמה הן הפעמים שבאמת הייתי לבד, כולי עם עצמי?
אני לא מסוגלת להתמודד עם כל זה. אני רק רוצה שיניחו לי לנפשי, אני רוצה להתחפר עמוק בתוך מחילת הארנב ולשקוע בתוכי. ובשנה האחרונה אני רק מרגישה שהכל הוא בסימן של פחות. פחות ופחות- אני מרגישה פחות, אני יודעת פחות, אני חושבת ועושה פחות. השנה כולה מאופיינת במעיין תחושת פחות.
הכל מערער אותי, אני משוועת לחופש האישי שלי כרגע. ככה זה כשאני מוקפת באנשים ללא הפסקה- תחושת הרצון לבידוד ולהתנכרות רק מתחזקת ואני מרגישה פחות מחוברת לעצמי, לאדמה ולחברה.
רק לבד אני אצליח לקדם את התחושות שלי והמחשבות שבתוכי, ולעיתים אני רק מקווה לההתנפץ למיליוני רסיסים למול כל האנשים שמסביבי, להתנפץ ולהנפיץ אותם יחד איתי, לאדות אותם יחד במעגל מחזורי ולהתעלם לעד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
