תגידו איך מישו יכול להוריד 10 קילו בסביבות הכלום זמן? משו כמו חודשיים..אולי קצת יותר?
בטח תגידו היא משוגעת תגידו שאני בטח סתם מישי שמנה שחולמת שהיא תרזה ככ הרבה.
אבל לא..אני לא.
ואני גם אסביר לכם בדיוק איך זה אפשרי, כל מה שצריך זה רק טיפת עזרה מאחרים.
אבל בשביל שזה באמת יעבוד אתם צריכים שזה יהיה מישו שקרוב אליכם..מישו שאכפת לכם ממנו מאוד.
למי שלא יודע אני כרגע בכיתה יא' והתקופה השחורה שלי היא שנות החטיבה והיא מאוד מתמקדת בכיתה ט'.
אבל לא רק כי התקופה השחורה שלי כנראה שלא תיגמר לעולם..
לא הייתי אדם מוקף בחברים, כי בתכלס, סתכלו סביבכם ותבדקו כמה חברים באמת יש לכם. כמה חברים באמת יעשו הכל בשבילכם, כמה מהם יבואו וינסו לשמח אותכם כשאתם במצב רוח הכי רע שלכם ולא יעזבו אותכם עד שתחייכו? כמה מהם יתקשרו אליכם גם סתם כדי לבדוק איך הלך לכם במבחן? כמה מהם באמת יקשיבו לך ולא יחשבו על כלמיני דברים אחרים כשתרצה לדבר איתם? ולכמה מהם באמת תוכלו לספר הכל?
אז היו לי את החברים שלי..שאחרי תקופה מסויימת כבר הבנתי שהם לא באמת חברים שלי..שלקרוא להם חברים רק מוריד מהערך "חברות".
הגעתי למצב שלא היה לי חשק לצאת בכלל מהבית או לקום לביצפר..וכמה שזה עצוב להגיד, האדם שהיה הכי קרוב אלי הייתה אחותי..
האחות שתמיד הייתה שם בשבילי..ההפרשי גילאים שלנו לא כזה גדול היא גדולה ממני בשנה..הייתי יוצאת איתה ועם חברים שלה, הייתי מספרת לה הכל.היא תמיד הייתה דואגת לי, היא הייתה כמו האמא השנייה שלי רק שהיא כמעט בגיל שלי. לא משנה מה היא דאגה לי, אם זה שיהיה לי איך לחזור הביתה מכל מקום או אפילו סתם לעזור לי ללמוד למבחן.
דבר אחד שינה את הכל יותר נכון מילה אחת.."שמנה" אני לא אשקר הייתי שמנה, לה היה את הכל,היא דיי יפה, היא כוסית, היא מוקפת בחברים, יש לה חבר חתיך שאוהב אותה, היא חכמה כל התעודות שלה מאיות, והיא מאוד חזקה מבחינה מנטלית. ואני לא.
כל דבר שבה קינאתי, כל דבר שהיה לה רציתי כי לי לא היה כלום מזה..אני תלמידה גרועה לא היה לי חבר אני לא כוסית ולא הייתי מוקפת בחברים.
ובנוסף לכל זה הייתי שמנה. לא שמנה בקטע מטורף.אבל שמנה.(המשקל שלי היה 58 והגובה שלי 1.55 אז אם תעשו חישוב ותנסו לדמיין אז תבינו שהייתי שמנמנה..). אני עצמי ידעתי איך אני נראת, כל בנאדם יודע וזה לא משנה אם תגידו לו שהוא שמן זה בסדר הוא חיי עם זה הוא יודע. אבל אחותי חשבה או יותר נכון לא חשבה..והגיע תקופה מסויימת שפשוט בכל משפט שלישי שהיה נוגע אליי היה בו את המילה שמנה.
בקטע של "יואוו קנית חולצה חדשה תראי לי!!!" "זה אקסטרה סמול זה בחיים לא יעלה עלייך" ודברים כאלה..
לא יכולתי לסבול את זה יותר. שנאתי את הגוף שלי.שנאתי את איך שאני נראת.שנאתי כל דבר שבי.שנאתי את החיים שלי.
בחיים לא יכולתי להודות שאני אנורקסית.
אפילו לא הודתי בזה לעצמי כשהסתכלתי במראה או על המשקל.
אחרי תקופה קצרצרה, שקלתי 46.הורדתי 12 קילו בכלום זמן.
ימים שלמים לא הכנסתי כלום לפה,כלום!
לא הייתי לוקחת אוכל לביצפר וכשחזרתי הביתה לא הייתי אוכלת כלום ובערב ישר הייתי הולכת לישון.שיקרתי להורים שלי שאכלתי, ואני לא רעבה..
אחרי כמה זמן הגוף שלי כבר התרגל טיפה ואז באמת לא הייתי רעבה, ואם לא הייתי רעבה פשוט לא אכלתי..
ירדתי עוד קילו ועוד אחד ועוד אחד, עד שזה הגיע ל12. כל הזמן ידעתי שאני אנורקסית, אבל הכחשתי לעצמי. אמרתי לעצמי שלא יקרה כלום אם אני לא אוכל פעם אחת ואולי עוד פעם. עד היום אני באותו משקל, 46.
אני לא מרעיבה את עצמי יותר.או לפחות מנסה לא להרעיב את עצמי.
אז אנשים יגידו זהו זה מאחוריך הרי את באותו משקל ואת לא מרעיבה את עצמך, אז ה"תקופה השחורה" נגמרה.
אנשים שלא עברו את זה לא יודעים איך זה. הם לא יודעים מה ההרגשה, ברגע שאתה היית במקום הזה הוא תמיד ישאר חלק ממך והוא יכול לחזור תוך שנייה אחת.
אנשים שלא עברו את זה לא יודעים מה התחושה של להסתכל במראה ולא משנה כמה רזה אני אהיה אני אראה רק מישי שמנה מולי.
אנשים לא מבינים מה ההרגשה של לדעת שאני לא שמנה כי אני לא אבל כשאני מסתכלת במראה אני פשוט רואה רק כמה אני שמנה, לא משנה כמה יגידו לי שאני רזה ושהבטן שלי שטוחה לגמרי המראה תראה לי שאני שמנה ואצל הרוב המראה אף פעם לא משקרת.
הבעיה היחידה היא שזה חוזר מידי פעם.
מספיק שפעם אחת מישו אומר לי שאני שמנה ולא אני לא מדברת על צחוקים בין חברים קרובים..מילה אחת מספיקה כדי להוריד את הבטחון העצמי שעוד איכשו הצלחתי להעלות לעצמי..מספיקה מילה אחת שתגרום לי לשבוע של דיכאון ושל חוסר קבלה עצמית.
ויש שני אנשים בעולם שיכולים להעיד על זה שזה קרה לי ולא רק פעם אחת.
רק שני אנשים שמכירים אותי יודעים את כל הסיפור.
אז עכשיו אני שואלת באמת, איך אני יכולה לבוא למישי שהיא כלכך קרובה אליי וכלכך חשובה לי,ולספר לה שבגללה אני לא יכולה להסתכל במראה,
או שאני מתחשבנת עם עצמי על כל דבר שנכנס לי לפה?
איך אני יכולה לספר לה שהיא רוצחת את הבטחון העצמי שלי כל פעם מחדש ואני צריכה לבנות אותו מחדש?
איך אני יכולה לספר למישי שבגללה רציתי למות אבל לא היה לי את האומץ?
איך אני יכולה לספר לה שהיא הרסה לי את החיים?
אני מעדיפה לשתוק ולסבול בשקט מאשר לגרום לה רגשות אשם מטורפות, כי אחרי הכל היא אחותי, והיא תמיד תהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
breakable