הכרנו איפשהו בתחילת כיתה ז'. ההתחלה שלנו לא הייתה טובה במיוחד, למען האמת, ההתחלה שלנו הייתה קטסטרופה של ממש! 
הוא היה הילד הכי יפה בשבכה, יחסית לילד בן 12 הוא היה מאוד גבוה, יותר גבוה מכל שאר השכבה. העיניים הכחולות אפורות שלו היפנטו אותי והשיער שלו היה חום כהה, כמעט שחור, מה שנתן ניגוד מושלם לעיניים הבהירות שלו.
את תחילת ההכרות שלנו עשינו בכיתת המצויינות למתמטיקה, קצת גיקי אני חייבת להודות, אבל כך החל קשר שאני לא חושבת שהיה לעוד אנשים חוץ משנינו.
בסוף אחד השיעורים נסענו ביחד הביתה באוטובוס, זו הייתה החוויה הכי מסעירה שלי באותם הימים, לנסוע עם הילד הכי יפה בשכבה, באוטובוס ועוד לשבת אחד ליד השניה. המשכנו לנסוע ככה על בסיס יומי, תמיד, זו הייתה השגרה שלנו. רק שלנו.
יום אחד רבנו, ריב ענק. אני בכיתי כי נפגעתי ממנו כל כך, סטרתי לו כי הייתי בטוחה שככה גם הוא ירגיש מה זה כאב. חח כמה שזה היה שטותי מצידי!
שלוש שנים לא דיברנו. מאמצע כיתה ז' ועד אמצע כיתה י' דיברנו רק כשהיינו חייבים לפעול לפי כללי נימוס בסיסיים. אני חושבת שהתאהבתי בו בלי שבכלל הייתי מודעת לזה. אני יודעת שבכל אותן השנים שהייתי עם בנים, תמיד חיפשתי בהם אותו, חיפשתי את העיניים הכחולות-אפורות ואת השיער הכהה, את הקומה הגבוה והזקופה ואת הדיבור הטיפה משועשע ובו זמנית רציני.
בשלב כלשהו הבנתי שאני לא מתעניינת בבנים, זה לא הקטע שלי. הייתי במערכת עם מישהו במשך שנתיים וקצת, אהבתי אותו, אני לא יכולה להכחיש את זה, אבל בשלב מסויים במערכת שלנו הבנתי שאני נמשכת יותר לבנות, בהדרגה ירד לי ממנו ומגברים בכללי לחלוטין.
התאהבתי במישהי מהבסיס שלי, בחורה מקסימה ומתוקה ובאופן ממש מפתיע, היא לסבית כמוני.
בכל אופן, בערך באמצע כיתה י', אני והבחור האלוהי ההוא חידשנו את הקשר שלנו, לאט לאט, צעד אחר צעד.
בתחילת כיתה יא' כבר היינו החברים הכי טובים. כשאנשים ברחוב היו מסתכלים עלינו, הם היו בטוחים שאנחנו זוג. היינו הולכים עם ידיים שלובות ולפעמים היה מניח יד על המוטן שלי כל אותו זמן הלכנו ברגל.
בסוף כיתה יב' רק הוא ידע שאני לסבית, כבר נפרדתי מהבחור שהייתי איתו שנתיים וקצת ולא רציתי ללכת לבד לנשף סיום שלנו.
באותו זמן גם הוא בדיוק נפרד ממישהי שהיה איתה חצי שנה, הוא הציע לי שנלך ביחד לנשף. הוא תירץ את עצמובזה שאמר שגם ככה שנינו לא נצליח למצוא בני זוג אחרים בזמן ושגם ככה אני לא בעניין של לצאת עם אף אחד ושאני עדין לא מוכנה לצאת מהארון מול כולם.
אז יצאנו ביחד לנשף. אני לבשתי שמלה אדומה ארוכה עם שליף לאורך כל הרגל הימנית שלי, כמעט עד התחתון, מה שחשף גרביון רשת בצבע שחור ונעלי עקב שחורות.
הוא לא לבש חליפה, רק ג'ינס שחור שתאם לגזרה שלו, חולצה מכופתרת בצבע בורדו כהה ונעלי סניקרס שחורות. אנשים הסתכלו עלינו. 
חלקם המומים מההופעה שלנו, כל כך לא רשמיים, כמעט פשוטים ליד כל השאר, אבל מיוחדים בדרך שלנו. רקדנו סלואו והוא אפילו נשק לי נשיקה חטופה על השפתיים "רק בשביל ההצגה" לחש לי וחייך חצי חיוך מקסים. אם הייתהלי לפחות משיכה מינימלית לגברים, אני מאמינה ששנינו היינו מוצאים את עצמנו בסוף הנשף ערומים על המיטה שלו ונהנהים כמו ששני בני 18 אמורים להנות.
זה קרה לפני קצת יותר מחצי שנה.
כל כך המון השתנה מאז, יותר מידי.
הוא התגייס חודש לפני שאני התגייסתי ואפילו שבקושי היינו יכולים להיפגש, עדין שמרנו על קשר הדוק בטלפון ובשיחות צ'אט, הוא היה זה שעודד אותי להתחיל עם הבת זוג שלי, אותה בחורה מדהימה מהבסיס שלי שכבר הזכרתי אותה כאן למעלה. 
הוא היה מספר לי על החוויות שלו מהשמירה ומקטר על כמה שהמפקד שלו הוא קוץ בתחת, היינו מדברים על הכל. בפעם הראשונה שהייתי עם הבת זוג שלי, הוא היה היחיד שהייתי מסוגלת לספר לו, הוא צחק והעיר עקיצה על זה שדווקא כשהוא כל כך רחוק ממני, קורים אצלי דברים מעניינם ושהוא לא רואה אותם.
הקשר שלנו החזיק טוב, היינו עדין החברים הכי טובים.
אבל אז משהו קרה, הוא נכנס לתאונת דרכים עם חברים שלו כשנסעו הביתה, אחד מהם שבר את היד והוא עצמו התעוור ממכה שקיבל בראש, כל השאר יצאו מיזה בלי שום פגם חוץ מכמה שריטות שטחיות פה ושם.
כשקיבלתי את ההודעה מהרופאים במקום על מה שקרה כשהם צלצלו אלי מהפלאפון שלו בגלל שאני הייתי ברשימת האנשי חירום שלו, הרגשתי כאילו חטפתי מכת אגרוף ישירות בבטן.
הייתי בבסיס, מסיימת את המשמרת שלי לאותו יום, זה בין הדברים הטובים שיש בלעשות יומיות: כשאתה מסיים את המשמרת שלך, אתה חופשי עד מחר. נותרו לי עשר דקות עד שיכלתי כבר לצאת מהבסיס, כשיצאתי אני רצתי ישירות לכיוון האוטובוס שנוסע לבאר שבע, ומשם לבית החולים סורוקה. 
נתתי את השם שלו בקבלה והם אמרו לי לאן ללכת. כשהלכתי במסדרון הלבן של המקום, הרגשתי איך אני נחנקת מהריח וזה היה נראה שהמסדרון לעולם לא ייגמר, שעם כל צעד שלי המסדרון רק ארוך יותר ויותר.
כשנכנסתי לחדר שבו הוא היה, ראיתי חבר שלו ישן על הקורסה המתקפלת שממול למיטה שלו, הייה לו פלסטר מעל העין השמאלית שלו שמתחתיו היו טפרים.
באותו רגע ראיתי את כל הפרטים בברור, את הפרחים הזולים שהבית חולים מספק, את הווילונות בצבע תכלת עם נקודות קטנות של לכלוך, בשתי התמונות שהיו על הקיר ראיתי את כל הפרטים, כל משיכת מכחול וכל עצירה שהצייר עשה תוך כדי הציור.
הוא שכב על המיטה מורדם ומחובר לאיפנוזיה. התיישבי על כיסא פלסטיק ליד המיטה שלו ולא זזתי.
לא הרגשתי שאני רעבה ופתאום המדי א' שלי הפכו להיות נוחים ממש כמו פיג'מה, אני לא יודעת איך העברתי את הזמן, אבל הוא עבר. ישבתי ככה שלוש וחצי שעות, רק פעם אחת קמתי כדי לשתות כוס מים וחזרתי למקום שלי. 
כשהוא התעורר הוא כבר ידע את הנזק שנגרם לו. הוא לא דיבר, רק ניסה לגשש טיפה מסביב לגוף שלו כדי לדעת פחות או יותר מה יש שם ומה אין. היד שלי הייתה מונחת על המיטה לצד הגוף שלו, הוא הגיע ליד שלי ונתתי לו להעביר אצבעות עליה. "מי זה?" שאל, ואז תיקן את עצמו ל"מי זו?" אחרי שהרגיש את הטבעת שעל האצבע שלי. "זו מור" עניתי וראיתי אותו מנסה בכוח לראות דרך החשיכה שהוא היה בתוכה. אבל הוא לא הצליח.
הברק שתמיד היה בעיניים הכחולות-אפורות שלו נעלם וזה כל כך כאב לי לראות אותו ככה.
"מה את לובשת?" הוא שאל, הייתי מופתעת מהשאלה אבל עניתי "אני במדי א' שלי"
"מה התסרוקת שלך?" הוא המשיך לשאול שאלות ואני המשכתי לענות "צמה על הצד השמאלי ונופלת על החזה שלי"
"את מאופרת?" "לא"
"איזה עגילים יש עליך?" "הפנינות האדומות שהבאת לי ליום הולדת 18 שלי"
"באיזה תנוחה את יושבת?" "אני רוכנת אליך ואני יושבת רגל על רגל, כשרגל ימין על רגל שמאל"
הוא הפסיק לשאול וניסה לדמיין את התמונה בראש.
אחרי אותו יום ביקרתי אותו בקביעות, היה לו קשה והוא תמיד פחד להיתקל בדברים, אבל הוא לא וויתר לעצמו.
כל זה קרה לפני חודשיים וקצת.
הפוסט שכב כל הזמן הזה בטיוטות, הוא היה מצומצם ומתומצת, עכשיו אני רשמתי אותו בתור סיפור.
ואיך אני מתמודדת עם זה?
הבת זוג שלי תמיד איתי והיא תומכת בי שאני לא אתמוטט נפשית מולו, אני עוזרת לו עם חברים שלו לעבור את זה ונראה שהוא מצליח.
זה קשה אבל גם קיים הסיכוי שהראיה שלו תשתקם עם הזמן, בינתיים לא ידוע עד כמה הסיכוי הזה אמיתי אבל מקווים לטוב.