הסיפור שאינו נגמר

ביום שהלכת השארת על שולחני חפיסת סיגריות. ואני הרי אוהבת לעשן אז עישנתי את כל הסיגריות, סיגריה אחר סיגריה.

בכל שאכטה עבר לי בראש מה קרה באותם שנה ושלוש שהיית ישן לי בחדר, לא החמצת אף לילה בלעדי.

ועוד שאכטה ועוד אחת

מבנים הרגשתי את נשימתי נעתקת ורhאותי נגזרות ונפרמות כמו בד דק דק.

בשכאטה האחרונה הבנתי הכל. ורק הסתכלתי על הסיגריה הבוערת בפעם האחרונה ושאפתי את עשנה כאילו היה הכל עבורי, אני הרי אוהבת לעשן.

בחיי האמיתיים אני מעשנת ככ הרבה עד שהמוח לי כבר לא מפקד וראותיי איבדו את הנשימה ממזמן,

אבל רק בראש. כלפי חוץ אני בריאה כמו שור.

ואז אני מתחילה לצעוק ככ חזק עד שהקול שלי נאבד בתוך גרוני ולא יוצא לאוויר העולם, בדיוק כמו נפשי

כאשר אתה חוזר כבר, מונחת על המיטה גופה ללא ריאות, כי הן הרי כבר לא פועלות, ובלי מוח, כי הוא סיים את תפקידו.

ואז תבין כמה הייתי בשבילך ארעית ולא היית צריך לחזור.

משהו קטן וטוב- לפחות היא לא שכחה אותי עדיין.

באה אליי אישה לפני כמה ימים ושאלה אותי: היי ילד, למה אתה לבוש כל כך מוזר, ואני עניתי לי כי זה מה שאני אוהב ללבוש.

היא עקבה אחריי לכל מקום שהלכתי והמשיכה להעיר לי על זה מה שלבשתי.

יום אחרי כן אותה אישה התלבשה בדיוק כמוני וכשאני שאלתי אותה למה היא התלבשה ככה, היא אמרה שהיא אוהבת להתלבש כך, אבל שעד עכשיו היא פשוט פחדה ממה שיגידו או יחשבו או יאמרו, ושאני נתתי לה את הכוח לכך.

אני באמת מסוגלת לשנות ככה. באמת. אבל אף אחד אחר לא יכול להשפיע עליי כמו שאני משפיעה על אחרים. ככה זה

דברים שאני באמת צריכה להתרכז בהם עכשיו, זה איך אני עוברת את החודש הזה בלי להשתגע.

משהו קטן וטוב: יום שלם עם אדם ששמור לו מקום אצלי בלב.