ביום שהלכת השארת על שולחני חפיסת סיגריות. ואני הרי אוהבת לעשן אז עישנתי את כל הסיגריות, סיגריה אחר סיגריה.
בכל שאכטה עבר לי בראש מה קרה באותם שנה ושלוש שהיית ישן לי בחדר, לא החמצת אף לילה בלעדי.
ועוד שאכטה ועוד אחת
מבנים הרגשתי את נשימתי נעתקת ורhאותי נגזרות ונפרמות כמו בד דק דק.
בשכאטה האחרונה הבנתי הכל. ורק הסתכלתי על הסיגריה הבוערת בפעם האחרונה ושאפתי את עשנה כאילו היה הכל עבורי, אני הרי אוהבת לעשן.
בחיי האמיתיים אני מעשנת ככ הרבה עד שהמוח לי כבר לא מפקד וראותיי איבדו את הנשימה ממזמן,
אבל רק בראש. כלפי חוץ אני בריאה כמו שור.
ואז אני מתחילה לצעוק ככ חזק עד שהקול שלי נאבד בתוך גרוני ולא יוצא לאוויר העולם, בדיוק כמו נפשי
כאשר אתה חוזר כבר, מונחת על המיטה גופה ללא ריאות, כי הן הרי כבר לא פועלות, ובלי מוח, כי הוא סיים את תפקידו.
ואז תבין כמה הייתי בשבילך ארעית ולא היית צריך לחזור.
משהו קטן וטוב- לפחות היא לא שכחה אותי עדיין.