אני מרגישה שהבלוג הזה ומה שכתוב בו, זה כבר לא אני. לא יודעת. אני קוראת את מה שכתבתי פה וחושבת: מה לעזאזל? ככה כתבתי פעם?
מניחה שזה אומר שהשתניתי... אם להיות כנה, לאחרונה הרגשתי שהשתניתי לרעה. התחלתי קצת להתפשר על עצמי, התחלתי להתעצל, להזניח דברים שאני אוהבת, והכי גרוע - התחלתי להתאים את עצמי לחברה, למיינסטרים, דבר שהבטחתי לעצמי שלעולם-לעולם-לעולם לא אעשה.
טוב, יש הרבה דברים שלא השתנו בכלל, והייתי רוצה שישתנו. עדיין אני לא יודעת מי אני. עכשיו אפילו יותר מתמיד.
אולי זה דפוק, אבל תמיד נתתי ללימודים להגדיר אותי, כי חשבתי שהלימודים יהיו גם העתיד שלי. שכל מה שאעשה בחיי יהיה ללמוד ולחקור. עכשיו אני כבר לא יודעת אם זה מה שאני רוצה. הלימודים בתיכון כנראה הרסו לי את החשק... בית הספר הפך למקום שאני סובלת בו. ופעם זה לא היה ככה. פעם בית הספר היה מקום שאני מתאמצת בו, מפתחת את עצמי, בונה את עצמי, את ההשקפות שלי, את השאיפות שלי, ובין לבין בהזדמנות צוחקת ונהנית עם חברים. עכשיו זה רק מקום שאני מחכה לעבור ממנו הלאה, שבבוקר כשאני מגיעה לכיתה - פשוט אין לי למי לומר שלום או בוקר טוב. פשוט אין לי. אולי הבגרויות גורמות לזה, אנא עארף... בכל אופן, אני מיואשת ומבולבלת מיותר מדי בחינות. לא יודעת מה לעשות כדי להרגיע את עצמי, להוציא אגרסיות ולתעל אנרגיות.
אז... תמונת המצב הכללית שלי:
* פיגור בלימודים
* דימוי עצמי נמוך ומתנמך
* חיי חברה יבשים וצוננים
* החבר הכי טוב שלי (שאני ד"א לא החברה הכי טובה שלו) לא מבין אותי
* עייפות ומצב רוח רע תמידיים
* יחסים גרועים (מאז ומתמיד) עם אבא
* כעס חבוי כלפי אמא
* רואה את האח הקטן שלי בקושי פעם בשבוע ובקושי מדברת איתו
* נטולת תחביבים
* מחסום כתיבה מזופת
* כושר גופני על הקרשים, ומצב גופני מתחת לקרשים
* אין כסף, אין שולחן כתיבה נורמלי, הבית נראה זוועה, הטלוויזיה לא עובדת, הכיור מוצף בכלים, הרצפה מוצפת בפיפי של הכלב שלי, אין אוכל במקרר, אין אוכל בכלל
* אין עבודה ולכן אין כסף, מה שמונע ממני לפתור כמה בעיות אחרות שיש לי
* מה לעשות, כמה שלא אכחיש, בא לי חבר, גם אם זה דבר אידיוטי להגיד... אבל כדאי לי קודם לעבוד על כל שאר הדברים שכתבתי
* אובדת עצות בכל הנוגע לצבא, שהופך למשמעותי יותר ויותר בחיי
טוב, בשל השעה המאוחרת, איאלץ לעצור את השצף-קצף התלוננויות שלי. כמה חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Eris