אני כל פעם מחדש אומרת לעצמי: "קחי את עצמך בידיים", ואני לא לוקחת את עצמי בידיים.
איך אנשים מצליחים לקחת את עצמם בידיים?
איך אנשים מצליחים להתקדם בחיים, כאילו אין להם בכלל עכבות? אין שום דבר פנימי שחוסם אותם? שום כלום לא מפריע להם?
איך אנשים מצליחים פשוט לעשות? הגיע הגיל שאפשר להוציא רישיון? מוציאים רישיון תכף ומיד! יש מספיק זמן פנוי לפני הצבא כדי לעשות פסיכומטרי? ננצל אותו כמו שצריך! התחילו להתווסף כמה צמיגים בקרבת הפופיק, והג'ינס הישן לא עולה? יאללה, הולכים לחדר כושר ושורפים כמה קלוריות!
למה אני לא מצליחה פשוט לעשות? למה יש לי מחסום פנימי כזה, שמונע ממני להתקדם?
בזמן שסביבי כולם מתקדמים, אני בבית, מתבטלת מול הטלוויזיה, כי הנפש כל כך סוערת שאני חייבת להשתיק אותה... וטלוויזיה יודעת להשתיק רגשות ומחשבות...
הגיע הגיל שאני אמורה להניע את עצמי.
למה אני לא מצליחה?
למה כל המוטיבציה שלי הלכה לפח?
האמונה שאני עוד אשנה את העולם, שאתרום לעולם, שאהנה ממנו ואחווה סיפוקים...
לאן הכל נעלם?
הייתי בטוחה שבגילי כבר אדע מה אני רוצה לעשות בחיים, ואדע בדיוק איך אעשה את זה. שכבר אהיה מאורגנת ושלמה.
משהו מעכב אותי.
הלוואי שזה היה דבר גשמי ומוחשי, שהייתי יכולה לשים עליו את האצבע, למחוץ אותו ולטאטא אותו החוצה.
אבל זה לא שום דבר מסוים. זו פשוט אני שחוסמת את עצמי.
השאלה היא איך אני מפסיקה לעשות את זה.
והתשובה היא: אני לא יודעת, לעזאזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Eris