מה אני עושה פה בכלל?
למה אני לא הולכת ללמוד?
למה אני נוברת בתחושות ומחשבות מהעבר באובססיביות?
מה יש לי?
הלוואי שהתקופה הזאת תיגמר. אני פשוט שונאת את תקופת הבגרויות. שונאת.
לפחות סיימתי אתמול עם אנגלית, וזה אומר שהבגרויות שנשארו לי זה רק מתמטיקה, תנ"ך, אזרחות ותולדות...
וזה יותר ממה שזה נשמע, כי לכל דבר יש גם פאקינג מתכונת שיותר קשה מהפאקינג בגרות.
אני כל כך רוצה שהתקופה הזאת תיגמר מצד אחד, אבל מצד שני - מה אני אעשה כשהיא תיגמר? בטח ארגיש כמו גוף חסר תועלת שאין לו מקום בעולם. 12 שנים אני נמצאת במערכת הזאת, 12 שנים אני הולכת לאן שמוליכים אותי.
פתאום אני שכחתי את כל המקומות שרציתי ללכת אליהם ברגע שיפסיקו להוליך אותי.
פתאום אני רוצה שיוליכו אותי. אני רוצה שישימו לי סינר ויאכילו אותי בכפית, תוך כדי שעושים קולות של אווירון.
דווקא כשאני קרובה לחופש, אני מפחדת ממנו.
עוד כמה ימים אהיה בת 18.
אני?! בת 18?!?! ממש לא!
הגוף גדל מהר, אבל הנפש לא. אני מרגישה כל-כך לא בוגרת, כל-כך לא אישה. אני בסך הכל ילדה קטנה ותלותית!
כל הבנות סביבי בשכבה - הן כולם נשים, בוגרות, עצמאיות, בשלות לחיים. לכולן כבר היה לפחות חבר רציני אחד, לכולן יש רישיון, כולן עובדות, כולן יודעות מה הן רוצות, כולן יודעות מה הן יעשו בצבא, או בשנת שירות. אני לא.
נמאס מהחוסר וודאות הזאת! בחיים לא קרה לי שלא ידעתי לאן אלך ואיפה אהיה בשנה הבאה!
כבר לא אכפת לי כבר להיות תצפיתנית או פקידה, לא אכפת לי להיות מש"קית ניירות וגריסה, רק תגידו לי שזה מה שאהיה!!!!!!
אבל זה לא יקרה. הם לא יגידו לי.
כל מה שיש לי לעשות עכשיו זה ללמוד ולשנן ולדקלם ולסכם.
אז זה מה שאעשה. כל עוד עדיין מאכילים אותי בכפית - אני אוכל. גם אם זה סתם גרבר דוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Eris