מפגש עם נערה
בהתחלה, לא הבנתי מה אני רואה. השמש סינוורה אותי, וגרמה לי לראות גוש כתום בהמשך הדרך, חוסם את השביל.
חשבתי שזו פרה. מדי פעם פרות שאיבדו את העדר באזור הזה היו עומדות באמצע השביל בחוסר אונים, פועות לעזרה.
בעבר נהגתי להשיב את הפרות לחווה הקרובה שאליהן היו שייכות - לא הייתי מסוגל להשאיר אותן מאחור.
אבל זה היה פעם, כשרק עברתי לכאן. עם הזמן, הפסקתי לעשות זאת. נהייתי עסוק ותמיד מיהרתי.
יצאתי מהרכב, התכוונתי להזיז את הפרה בעדינות ולהמשיך הלאה. אולם כשהתקרבתי, ראיתי שזו הייתה נערה.
היא הייתה עם הגב אליי, וכלל לא שמה לב שהתקרבתי. מרוכזת, הביטה אל האופק ולא הסיטה מבטה אף לרגע.
היא עמדה לפני פיצול בשבילים, אבל לא הסתכלה אל עבר אף אחד מהשבילים. לא הצלחתי להבין לאן נדדו עיניה.
שתי ידיה חבקו תרמיל גב, כמו היה זה דבר להחזיק בו ולהישען עליו כדי לא ליפול מזעזועי העולם.
התפלאתי כיצד רעש המנוע של המכונית וקולות הצעדים שלי לא הטרידו את מחשבותיה.
"סליחה", אמרתי ולפתע הבחנתי שאני לוחש. הרגשתי שאני מעיר אדם משינה עמוקה. "סליחה" אמרתי בקול רם יותר.
הנערה הסתובבה אליי, הביטה בי בשאלה.
"את חוסמת את הדרך. תוכלי לזוז?"
הנערה פינתה את השביל בלי לומר מילה, והמשיכה להסתכל אל עבר אותו כיוון לא מוגדר במרחב.
הדרך הייתה פנויה. המכונית הייתה מותנעת. אבל לא יכולתי ללכת משם. לא הייתי מסוגל להשאיר אותה מאחור.
קרבתי אליה. "את צריכה עזרה, ילדה? הלכת לאיבוד? אני מכיר את האזור, אוכל לעזור לך..."
היא הסתובבה אליי בשנית, אולם הפעם הפנתה את מלוא הריכוז אליי, ופתחה פיה לראשונה.
"יש עוד דברים שאתה מכיר?" היא שאלה.
הייתי מבולבל. "מה זאת אומרת?"
"מה עוד אתה מכיר חוץ מאת האזור? אתה מכיר עוד אזורים? אתה מכיר רק אזורים? מה עוד אתה מכיר?".
"טוב, אני מכיר הרבה דברים..."
"מה למשל?"
לא אהבתי את הכיוון של השיחה, ולא הייתה לי סבלנות לחפש תשובה. הבטתי בשעון. הזמן דחק.
הפניתי את השאלה אליה.
"לא יודע. מה את מכירה למשל, ילדונת?"
"אני מכירה את התחושה שמרגישים, כשלא מכירים את הדרך בה נמצאים ושלקראתה הולכים."
"אה, אז כן הלכת לאיבוד? אין בעיה, אכוון אותך, לאן את צריכה?"
"אתה מכיר את התחושה הזאת?"
"כן, כמובן. בכל אופן, לאן את צריכה ללכת?"
"אני לא יודעת לאן אני צריכה, אני רק יודעת איפה בסוף אהיה. אתה מכיר את זה גם?"
הבטתי בה, בעיניה הירוקות ששיקפו את צבע הדשא הרך סביבנו. בשיער שמסתתר בכובע צמר עבה, כמו מקלט.
כשבחנתי אותה, ניסיתי לתפוס בסימנים של חוסר שפיות, אולם לא מצאתי כאלה.
"את צריכה שאתקשר להורייך ילדה?" שאלתי בדחיפות, התחלתי להיות עצבני.
"הם לא יכולים לעזור לי, כי אני כבר לא ילדה."
"אז איך אני יכול לעזור לך? לא כדאי שצעירה שכמותך תסתובב כך לבד בשדות. גם אם את לא ילדה."
היא הביטה בי רגעים ארוכים, חשבה לעצמה.
לבסוף אמרה, במבט מלא חמלה: "אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי. איך אתה יכול לכוון אישה אבודה, אם אתה אבוד בעצמך?"
התרגזתי ופלטתי: "אני לא אבוד!"
"אתה כן," היא השיבה בשלווה. "גם אדם שיודע בדיוק היכן הוא יכול להיות אבוד.
אנשים נוטים ללכת לאיבוד במיוחד כשאין להם לאן עוד ללכת."
לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, רציתי להשאיר את הנערה היכן שהיא, ושתסתדר בעצמה.
ממילא היא אמרה שאינני יכול לעזור לה, והרי מיהרתי.
מצד שני, היא סיקרנה אותי, ולא הייתי מסוגל להשאיר אותה מאחור.
"למה את חושבת שאני אבוד?"
"שאלתי אותך מה אתה מכיר, ואמרת שאתה לא יודע. רק אנשים אבודים לא יודעים מה הם מכירים.
אבל אל תרגיש עם זה רע, גם אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני לא מכירה הרבה, ושעכשיו מאוחר מדי להכיר."
פתאום הבנתי אותה, והבנתי למה היא עומדת כך באמצע הדרך, מול ההסתעפות של השבילים מבלי לפנות באחד מהם.
מסתכלת-ולא-מסתכלת באפשרויות שניצבות מולה, אבל שהן כבר לא שלה. היא החליטה החלטה שביטלה את כל המסלולים האחרים.
אבל זו לא באמת הייתה בחירה שלה. היא לא בטוחה שזה התלם הנכון לה, היא לא מכירה אותו היטב, אבל היא נכנעה לו.
"איך קוראים לך, אישה?" שאלתי בחיוך, והיא נענתה בחיוך. שמחה לראות שהבנתי.
"שמי אווה. איך קוראים לך, איש?"
"שמי שאול. אווה, את צדקת וטעית בו-זמנית. את צודקת שאני אבוד, כמוך. אבל את טועה, שזה מאוחר מדי.
בשבילי זה באמת מאוחר מדי, אבל את עוד לא התחלת ללכת."
אווה השפילה מבטה בעצבות. היה נדמה לי שראיתי דמעות בעיניה. לאחר שעה קלה הזדקפה, הרימה ראש בהחלטיות ואמרה:
"גם אתה טועה, שאול," בעוד היא צועדת שני צעדים לכיוון ההפוך אליו הביטה שעה שמצאתיה, "כבר התחלתי."
היא המשיכה לצעוד באותו המסלול, עדיין מחבקת את תרמילה. ודאי חשבה על הפוטנציאל הטמון בו, באותו תרמיל,
שיכול היה לשמש אותה למסעות רבים, ללוות אותה כשהיא מטיילת וחוקרת כל שביל שאינו השביל בו היא הולכת עתה.
הסתכלתי עליה מתרחקת, חיכיתי עד שתהפוך לכתם רחוק, בלתי-מזוהה.
ידעתי שאיחרתי את המועד, דווקא אני, שתמיד ממהר.
אווה הסתכלה לכיוון השבילים המסועפים כמבט אחרון אל עבר מה שהיא מפסידה, כי היא כבר השלימה עם הפסדה.
ולא נותר לי דבר לעשות כדי לשנות זאת.
נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע, בעודי מבטיח ביני לבין עצמי, שמעכשיו לא אשאיר אף פרה מאחור, כפי שהשאירו אותי.
את הסיפור כתבתי כתרגיל כתיבה, בו לקחתי השראה מהתמונה הזו. אני אפילו לא זוכרת איפה מצאתי את התמונה.
אני יודעת שזה לא מושלם, אבל כבר הרבה זמן לא הצלחתי לכתוב סיפור מתחילתו ועד סופו, אז כבר מעצם העובדה שכתבתי סיפור שלם אני דיי מרוצה, אפשר לומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Eris