סיפורים לדובי קוטב

אני צועדת ברחוב בדממה מוחלטת, כציידת המחפשת טרף. הסכין בידי משקף את אור הירח, בוהק באפלת הלילה של הרחוב. אני מביטה סביב בנוף הרגיל והמוכר. גרפיטי על הקירות, פנסי רחוב מהבהבים, חבר כנופיית ה'קריפס' מעשן קראק בסמטה חשוכה, מתעלם מהעולם שבחוץ ושוקע לתוך הזיה. אני סופרת את הבתים. 12, 14, 16... מספר חמישים נראה רחוק מתמיד. הירח רק התחיל את מחזורו, והלילה חשוך יותר מתמיד. הלילה המושלם בשבילי. קול צעדים נשמע ברחוב. אני מביטה מאחוריי, והרחוב ריק. אני שולפת את הסכין מחגורת מכנסיי כהגנה, וכמעט פורצת בצחוק. שאני אפחד? אני, שכירת החרב של לארס, תפחד? מה יישמע דבר שכזה? למרות זאת אני ממשיכה לאחוז בסכין בחוזקה. 38, 40, 42... אני מתקרבת. כשאני מתרכזת בנסיון לקרוא את מספרי הבתים בחשכה, אני מאבדת את ריכוזי לשניה. שניה אחת, וכבר הסכין נחטף מידי ומותיר חתך בכף ידי. אני מסתובבת לאחור בהפתעה, ושולפת פגיון קטן מהמגף שלי, מוכנה לתקיפה חסרת סיכוי. אך מהחשכה ניבטות אליי עיניים אפורות, מוכרות עד כאב.

"תחזיר לי את הסכין." אני מסננת, מקווה שקולי לא רעד ורק דמיינתי זאת.

"לא. באמת קיירה? עד לכאן הדרדרת? שכירת חרב?" הוא לא אומר זאת בכעס, רק באכזבה. וזה כואב יותר מכל דבר אחר.

"אני לא שכירת חרב." אני שומרת על קול שקט, יודעת שברגע שאצעק התוכנית תיכשל. "עכשיו תחזיר לי את הסכין. אני צריכה לעשות את זה לפני שתיים." אני מביטה בשעוני, וקופאת. עשרה לשתיים. איך התעכבתי כל כך? איך יכולתי להרשות לעצמי?!

"מה קרה לנו? לא היית מאושרת איתי? את נעלמת. פשוט יום אחד נעלמת." הוא משיב בצער.

"זה לא קשור אליך, ואתה יודע את זה. עכשיו תחזיר לי את הסכין, אי אפשר להרוג אף אחד עם הדבר הזה." אני מביטה בפגיון, נמנעת מלהביט בעיניו.

הוא מושיט לי את הסכין ונאנח. "אני כבר לא מכיר אותך. את לא אדם, את מכונה." הוא אומר במרירות.

"אל תגיד את זה." אני לוחשת.

"את מעדיפה שאשקר?"

"אל תגיד את זה!" אני צורחת. 

"מאז שהפכת לכנועה אליו, כמו מכרת את נשמתך לשטן."

"אתה טועה." אני מרימה את ראשי. "להיות כנועה אליו זה יותר גרוע מלמכור את נשמתך לשטן."

"אז למה את עושה את זה?"

"כי אין לי ברירה! לא תהית לאן אלי נעלמה? רק בגללה אני עושה את זה. ואם לא ארצח אותו, את הקורבן שלו, עד השעה המדוייקת, היא תמות. יש לי בדיוק עד-" אני מתחילה לומר, אבל צלצול רחוק ממגדל השעון קוטע את דבריי. "-שתיים."

אני שומטת את הסכין, נופלת על ברכיי ומליטה את פניי בידיי. 

"אתה רואה מה עשית?!" אני צועקת עליו. "בגללך, בגלל שעיקבת אותי! בגללך המשפחה היחידה שהייתה לי מתה! רק באשמתך אחותי מתה, רק באשמתך!" אני מרגישה דמעות מרטיבות את לחיי. הוא מתיישב לידי, ובאור פנס הרחוב אני רואה שלמרות השנים שעברו הוא לא השתנה. אותו שיער חום מתולתל ועיניים אפורות, אותו מבט הטרוד בצרות גדולות יותר ממנו, הצלקת הקטנה מתחת לעינו, זו שנגרמה בגלל שבטעות הפחיד אותי כשהתאמנתי בהשלכת סכינים על גזע עץ. 

"אני מצטער. אני לא ידעתי."

"הצער שלך לא עוזר לי." אני יורקת את המילים. הוא מניח את ידו על כתפי, ואני מתנערת ממנו. "אל תיגע בי. תלך."

הוא מביט בי בעצב. "אבל, קיירה-"

"אל תדבר איתי." אני קוטעת אותו. "לך. עכשיו."

אבל הוא לא הולך. אני קמה ממקומי, ומביטה בו. "לעולם לא אסלח לך על זה." אני מפילה את הסכין לרגליו, ורצה.