סיפורים לדובי קוטב

2.9.11

אני יושבת ליד מיטת בית החולים, מוקפת צפצופים של מכשירים אלקטרוניים. המוניטור מעיד על כך שהוא עוד חי, עוד נושם. עוד יש סיכוי להגיע ל-900. אני מביטה בחלון, וממשיכה לספור. 624, 625, 626... המטרה רחוקה, אבל תמיד יש תקווה.

2.10.11

שוב באותו המקום, המוניטור ממשיך לצפצף. 737, 734, 735. אני מביטה בדלת הפתוחה למחצה, ברופאים העוברים ושבים, האחיות המחויכות. תמיד אמרתי שבוחרים אחיות לפי מידת הבריאות שלהן, והתסיסות שלהן. הרי תפקידן הוא לעזור לחולים. איזה חולה רוצה אחות קרה ועצובה, בזמן שהוא בעצמו כזה?

10.10.11

891, 892, 893. הם אומרים שהוא לא ישוב להכרה. לעולם לא אראה את העיניים החומות האלה מחייכות אליי, מבטיחות לי שהכל יהיה בסדר. אני מעבירה את ידי בשיערו השחור, מסיטה אותו מעיניו העצומות. נשימותיו רדודות, בקושי נשמעות. אני מצמידה את אוזני אל חזו, מנסה למצוא דופק. הוא כל כך חלש, חסר תקווה, דועך. אני ממהרת להביט אל החלון. אני זוכרת את הימים שבילינו כאן, הוא הסביר לי שהוא אוהב לספור את העלים הנושרים מול החלון. רק כדי להעביר את הזמן. וכשאמרו לו שזה עומד להסתיים, שאין מה לעשות... הוא הפך את זה למטרה. 'אני לא אמות עד שאספור 900. לא אמות לפני.' הוא חייך אליי. 'וליזי...תבטיחי לי שתעזרי לי. אם לא אוכל לספור...כשיגיע הסוף. תספרי במקומי. תעזרי לי. את תעזרי לי, ליז? מבטיחה שתעזרי לי?'

הבטחתי. ואני כאן, ליד גופו חסר ההכרה. חורטת בזכרוני את השיער הכהה, העור הבהיר, הצלקת במצח, הפנים השלוות. אני מעבירה את מבטי לחלון. 894, 895, 896. לחץ הדם נעשה מהיר. קצב פעימות הלב מאט. 897, 898, 899. נותר עלה אחד על העץ מול חלון בית החולים. הוא נותר שם, יציב. ומשב רוח מעיף אותו מהעץ, אל המשך הרחוב. 900. אני מביטה במוניטור, וכל מה שאני שומעת זה צפצוף אחיד, ופס ישר הזוהר בירוק ניאון.

הגענו לסוף.