סיפורים לדובי קוטב

החלטתי לכתוב סיפור חדש, שהוא יהיה בהמשכים כי הוא ארוך מידי בשביל סיפור אחד :)

אני לא מגלה לכם על מה הוא...זו הפתעה D:

אז....תהנו! אני מקווה

פרק ראשון:

"אם הם שווים בשלוש צלעותיהם, הם משולשים חופפים." קולה של המורה חודש למחשבותיי ומעיר אותי מחלומות בהקיץ. "כריס? כריס?!" אני מנער את ראשי.
"כן המורה?" אני אומר ומנסה לשמור על קול עירני.
"מה היה הדבר האחרון שאמרתי?" מבטה קודח חורים בראשי.
"משהו בקשר לצלע. וחפיפה. ו...שמפו?" אני שואל בבלבול קל. גל צחוק מרעיד את קירות הכיתה, והמורה מנידה את ראשה בעייפות.
"תישאר מרוכז. הציונים שלך גם ככה בירידה." אני רק מושך בכתפיי וחוזר לשרבט במחברת שלי. כבר ממזמן וויתרתי על הציונים והלימודים. אני כאן רק כי אני חייב. אני עוקב בעיני אחר מחוגיי השעון. טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק. שתי דקות. דקה. הצלצול קוטע את דבריי המורה, ואני ממהר לתלות את תיקי על כתפי ולצאת בריצה מן הכיתה. אני כמעט מגיע לדלת כשאחד הבנים שם לי רגל, אני נופל על הרצפה וערמת הספרים והמחברות שביד שלי מתפזרת לכל עבר. עוד פעם. זו כבר הפעם השנייה באותו יום, הפעם ה-15 באותו שבוע,  הפעם המי יודע כמה באותו חודש. וזה ימשיך לקרות. ימשיך וימשיך וימשיך. בגרירת רגליים אני אוסף את הציוד, והולך משם לקול צחוקם הרועם של חבריי לכיתה. המנעול של הלוקר שלי שוב הפוך. אני כבר התרגלתי. התרגלתי למנעול ההפוך, לכתובות ה'לוזר' על דלת הלוקר, התרגלתי להכל. אני עובר על פני דלת הקפיטריה מבלי להיכנס. למדתי שכדאי להימנע מהקפיטריה אלא אם כן אני רוצה להסתובב עד שתיים עם חולצה מוכתמת ברוטב ושיער ספוג במרק. אני מתיישבת על ספסל בקצה החצר ופותח את הספר שלי, אך אני בקושי מצליח לסיים עמוד אחד, כשהספר נחטף מידי ומישהו מושך אותי מהספסל, ומחזיק את ידיי מאחוריי גבי כך שלא אוכל להשתחרר. מולי עומד קפטן נבחרת הפוטבול. בריאן? ריאן? בכלל צריך להיות לי אכפת? חיוכו הזחוח מעצבן אותי, מראה לי שזה לא ייגמר בטוב.
"נו, נו..." הוא מתחיל. "אתה זוכר את ההבטחה שלי?" הוא שואל, מודע לתשובה.
מבלי כוונה אני פולט נחרת צחוק. "נו באמת, ריאן. אני יודע שהמוח שלך כמעט מנוון, אבל זה כבר מוגזם. כל יום אני חוטף מכות ממך ומהשפוטים שלך. אתה באמת חושב שאני מסוגל לשכוח?" אני יורק את המילים, אפילו לא מנסה להשתחרר מהאחיזה שמגבילה את תנועתי. החיוך נמחק מפניו של ריאן, והוא מתחיל להאדים. אני פשוט לא לומד, נכון?
אני מספיק לראות את זרועו מונפת לפני שזו פוגעת בפניי.  לסתי פועמת בכאב, ולפני שאני מספיק להתאושש ברכו פוגעת בבטני. שוב ושוב ושוב. מכות מונחתות על רגליי, ראשי, כתפיי... אני אפילו לא מנסה. זהו מאבק חסר טעם. האחיזה משתחררת ואני נופל על הקרקע.
"טוב שלא שכחת, טירון. טוב שלא שכחת." אומר ריאן בלגלוג, ומתרחק עם חבריו. הצלצול נשמע, החצר מתרוקנת אבל אני לא זז ממקומי. אם אני בכלל מסוגל. אני גורר את עצמי לספסל ומתרומם מהקרקע, וקורס על ספסל המתכת הקר. אני שונא את בית הספר. את ריאן. את הכל. נמאס לי, פשוט נמאס.