אני משתתפת בסוג של משחק/תחרות כתיבה, ודי קשה לי להסביר מה זה, אז אם מעניין אותכם, פשוט תיכנסו לכאן
אני יושב על המיטה שלי בפנימייה, הגיטרה מונחת בחיקי. החדר ריק מלבדי, וצליל הגיטרה הוא הדבר היחיד שנשמע באוויר. אני צריך להיות שמח שהגעתי לכאן. אולי כאן הצלקות שלי יוכלו לדהות, או אפילו להיעלם. אני נוטל את העיפרון לידי וכותב כמה שורות נוספות:
"הנה היא שוכבת לה, בשלולית של חיים.
נאחזת בהם בכל כוחה, אך הם אותה אט אט עוזבים."
הבזק עובר מול עיני, תמונות מתחלפות, צרחה ממושכת, גבוה, בלי עצירות לנשימה. אחותי התאומה שוכבת בשלולית דם, והיא לא זזה. העיפרון נשמט מידי, אני מנער את ראשי וחוזר למציאות. אני קורע את הדף מהמחברת, מקמט אותו וזורק אותו לפח שבפינת החדר. אני מכריח את עצמי לנגן את "הפילוסופיה של איימי". הצליל השמח של הגיטרה גורם לי לחיוך, והשיר נשכח מראשי. אני חייב להפסיק לכתוב עליה שירים, אחרת הצלקות יישארו בי לנצח. הפנימייה מדהימה, אני שמח שלכאן אמא שלי שלחה אותי. היא תמיד ידעה מה הטוב ביותר בשבילי, והיא קיוותה שכאן יהיו ילדים קצת יותר דומים לי, שאולי אמצא כאן חברים אמיתיים ואפתח יותר. היא מקווה שמעגל החברים הטובים שלי ייתרחב, אבל אני לא רוצה הרבה חברים. מנסיון, כשיש הרבה חברים, אף אחד מהם לא חבר אמיתי. ואולי לאחד מהם אפילו אוכל לספר את הסיבה בגללה נשלחתי הנה. עוד לא הספקתי ממש לדבר עם מישהו, אבל יש כמה שנראים נחמדים.
זו ההזדמנות שלי לחיים חדשים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
