אני אוהבת להשוות אנשים לחומרים. הרי, כמו שלומדים במדע, לכל חומר יש תכונות משלו, וכך גם לאדם. ולפעמים גם להשוות לחפצים אני אוהבת, אבל...לרוב לא.
הנה כמה דוגמאות, שחשבתי עליהן די בשלוף:
אני מכירה אנשים שהם כמו חימר. אנשים אחרים משפיעים עליהם איך שהם רוצים, מעצבים אותם לצורה הרצויה, המועדפת, וכך הם נשארים, כי אין להם את הכוח להילחם בזה. אני מרחמת על אנשים כאלה.
אני מכירה אנשים שהם כמו כדור זכוכית, אלה שתולים על העץ בחג המולד (תתמודדו, זו הדוגמה שלי, זה לא משנה אם אני יהודייה/אתאיסטית.). מבחוץ, הם נורא יפים, מבריקים, מושכים את העין, ונראים חזקים ויציבים. עד שמשהו קורה, מישהו מועד, והוא נופל על הרצפה. בקלות, הוא מתנפץ לאינספור רסיסים, והעטיפה היפה שהייתה נעלמה כלא הייתה. נותר ריק, שום דבר.
אני מכירה אנשים שהם כמו זכוכית, שקופים, אפשר לראות דרכם, מידי פעם אפילו לא שמים לב אליהם. אבל הם תמיד שם, בין אם זה כדי להגן עלינו, בין אם זה כדי שניתקע בהם ונישבור את האף. ולאנשי זכוכית... הם יכולים להיות חזקים. הם יכולים להיות חלשים. אבל תמיד בלתי נראים.
אני מכירה אנשים שהם כמו מים. חמקמקים, בלתי ניתנים לשליטה, לא ניתן ליצור מהם צורה מסויימת, רק לפי מה שהם רוצים. הם טיפוסים חופשיים, שבד"כ יעשו מה שהם רוצים. הם יכולים לקפוא, להתאדות, לזרום, הם משתנים כל הזמן.
אני מכירה הרבה סוגים של אנשים. והרבה סוגים של חומרים. לכל אדם, אני מסוגלת לקשר חומר מסויים. אני לא חושבת שלכל אדם יש חומר אחד ויחיד, אבל יש משהו שמאפיין אותו, חומר אחד בולט.
ואני?
אני מתלבטת.
אני מתלבטת בין אוויר, שהוא חופשי, נושב תמיד, לא נשאר במקום אחד, מתערבל, לא יציב, רוצה להגיע לכל מקום. יש חלקים בו שצריכים, שזקוקים להם. ויש חלקים שהיה עדיף בלעדיהם.
ואולי בכלל בלוק. פשוט אבן. היא אטומה, לא רואים דרכה, רק את מה שיש בחוץ, וזה מה שיש. והיא כמעט בלתי ניתנת לשבירה. ואם כן שוברים אותה, היא ממשיכה לא להראות, ממשיכה להיות אטומה, ממשיכה להסתיר.
תמיד ממשיכה להסתיר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
