זו אחת הפעמים בו אני חייבת לפרוק משהו אישי, למרות שזה בלוג סיפורים. אני מקווה שתתמודדו עם הצורך הזה.
יש לי חברה. לא ממש חברה, אבל נגיד. היא חברה של חברה שלי, ויושבת לידי במתמטיקה, אז היא סוגשל חברה. היא נחמדה, אין לי משהו ספציפי נגדה, היא פשוט פחות הטיפוס שאני מתחברת אליו.
ויש לה נטייה לפרסם הרבה סטטוסים בפייסבוק. והסטטוסים שלה, איך נגיד? או מועתקים, או ברמת אינטילגנציה נמוכה.
והיום היא כתבה את הסטטוס הזה:
"אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם - אבל בסופו של דבר תמיד תתעורר לאותה מציאות...."
ואני, לגמרי בצחוק, הגבתי לה:
"אלא אם כן אתה מתאבד. רוב האנשים מתאבדים כדי לברוח, לא כך?"
והיא לא הבינה שאני לא באמת אובדנית, ושסתם צחקתי. וזה נגרר לוויכוח מעליב, שטותי, ולחלוטין לא במקום (ואני עושה קופי פייסט ממה שכתבנו. אם יש שגיאות, לא להאשים אותי, אני לא מתקנת שום דבר ממה שהיא כתבה):
היא: יופי דנה לא כולם מעוותים כמוך
אני: אני לא מעוותת, אני לא אובדנית, אבל זה נכון.
היא: הראש שלך כל הזמן בטרגדיות מאמי זה לא טוב לך .. זה מועך לך תשכל
אני: תופתעי, זה דווקא עוזר לשכל שלי, בגלל הדברים האלה אני כותבת.
היא: יופי למי את כותבת לאנשים חולי נפש..חלשים שאין להם כח להתמודד עם החיים..והם צריכים לקרוא את השטויות שלך שלא באות מחוכמה
אני: אוקיי, זה כבר מעליב. מה את היית אומרת אם היו קוראים לשירה שלך שטויות? לציורים?
את בכלל קראת משהו שכתבתי? שהשקעתי בו? אני לא חושבת. אז אל תקראי לזה שטויות, אם את אפילו לא יודעת.
היא: דווקא קראתי...וזה הספיק והספקתי גם להכיר את האופי המכוער שלך
אני: מכוער? אז למה בבית ספר את מתנהגת כאילו את חברה שלי?
היא: כי חשבתי שאת נחמדה...ורציתי את חברתך זה לא היה צביעות אבל הספקתי גם להכיר אצלך דברים לא נעימים.. אני לא רבה איתך אני רק חושבת שיש מספיק דברים שלא מוצאים חן בעיניי..ושגורמים לאווירה לא נעימה..אני מסתובבת עם חברה חיובית לא נעים לי לשמוע על רצח כל הזמן
אני: יכולת פשוט לומר בלי להגיד שהאופי שלי מכוער.
היא: אז מצטערת אם אמרתי את זה בגסות אולי האופי שלך טוב אבל השכל שלך הולך לכיוונים..
אני: כן, אמרת את זה בגסות. מכוער, זו מילה מעליבה. ואם היית יודעת -למה- השכל שלי ככה, אולי היית חושבת אחרת. אבל לא משנה. הוויכוח הזה חסר טעם ממילא.
היא: נכון מצטערת אם העלבתי אותך זאת לא הייתה כוונתי
אני: אוקיי.
אני כל כך נעלבתי. באמת. בד"כ קשה להעליב אותי באמת, אני אדם אדיש. אבל כשמעליבים את הכתיבה שלי, אומרים שהיא שטותית, שקוראים לאנשים שאני הכי מכבדת והכי מחשיבה, הקוראים שלי, חולי נפש... זה פשוט יותר מידי.
אם הייתי יכולה, אני די בטוחה שהייתי בוכה. כי סמכתי עליה. היא מעולם לא העליבה אותי, ומעולם לא רבנו. לא היינו חברות טובות כל כך, אבל זו צביעות. פשוט צביעות. היא תמיד מחמיאה לי, אומרת שאני חברה טובה, יוזמת איתי שיחות.
ואז אומרת שיש לי אופי מכוער?
שנמעך לי המוח?
שהדברים שאני כותבת לא באים מחוכמה?
שזה שטותי?
או שיש לה פיצול אישיות, או שהיא צבועה, או שהיא סתם טיפשה.
ואחרי זה היא עשתה לייק על כל מה שכתבתי.
אני כועסת עליה. באמת. לא סולחת, אפילו לא קצת.
היא לא באמת מכירה אותי. היא לא יודעת שהיו לי דיכאונות. היא לא יודעת על הפעמים שכ"כ קשה לי להתמודד. היא לא יודעת שיש פעמים שבגלל הכתיבה, אני לא דופקת את הראש בקיר. אז מי היא שתגיד שזה שטותי? מי היא שתרסק אותי ככה?
ואני יודעת, אני יודעת שלא הייתי צריכה לענות לה. אבל כזו אני, תמיד תגיד את המילה האחרונה.
והיא לא התכוונה להעליב אותי? אה, בסדר, לא חשבת שאופי מכוער זה דבר מעליב. לא חשבת שכתיבה שטותית שלא באה מחוכמה זה דבר נוראי לומר. לא חשבת שקוראים חולי נפש זו פגיעה ברגשות שיש לי, עמוק עמוק עמוק בפנים.
בזמן שדיברתי איתה בתגובות, דיברתי עם הילה ואורה בצ'אט. אורה הציע לי שנפיל עליה אבן, היליליום אמרה לי לדקור אותה. כי הן מכירות אותי. הן מבינות. ואחרי זה, שסיפרתי גם לאמה, היא הציעה שאני אפיל עליה חרב. הן גרמו לי לצחוק, עד שהתחלתי להשתעל (אני מקוררת...)
אני שמחה שיש לי חברות כאלה.
וביום ראשון אני צריכה לשבת לידה במתמטיקה.
אני אשחיז את העט שלי, רק ליתר ביטחון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
