סיפורים לדובי קוטב

את הקטע הזה כתבתי אתמול באמצע הלילה, כשהסתכלתי על חלון חדר האמבטיה שלנו. פשוט שלפתי מחברת והתחלתי לכתוב, פחדתי שאני אשכח.

הוא נדחק אל פינת החדר, גבו צמוד אל הקיר. עיניו הביטו בחלון שמולו, שמיים שחורים ופנס רחוב יחיד המאיר את האפלה. הוא חיכה לה, שפתיו לחשו את שמה ללא קול. רעד עבר בגופו, מעילו המרופט לא הספיק כנגד אוויר הלילה הצונן. ידיו רעדו, אך אחזו בחוזקה בסכין, מצפות לה. מצפות לזו התקבע את מותו. 
רעש נשמע מהקומה התחתונה. קול נפץ, חבטה, ודממה רועמת. דקותיו ספורות, זה יהיה הדבר האחרון שיראה. חדר האמבטיה עם אריחי השיש השחורים והמראה הגדולה. הלהב העלוב שבידו לא יעזור, לא יושיע אותו מן המוות. צעדים רכים התקרבו אליו, כמו תקתוק שעון הממהר אל סוף חייו. נשימותיו הפכו מהירות יותר ויותר, זיעה קרה הדביקה את שיערו השחור אל פניו. הצעדים נעלמו. היא כאן. ממש כאן מעבר לדלת הסגורה. אין מנעול, הוא מעולם לא חשב שייזדקק לכך. הדלת נפתחה בחבטה. ושם, בפתח היא עמדה. שיערה הבהיר מקיף את פנייה כהילת מלאך, עיניה הכחולות מכווצות בשנאה. היא התקרבה אליו בצעדים חתוליים, וקטפה את הלהב מידו כפרח. היא הרימה את ידה, הוא עצם את עיניו, והחשכה עטפה אותו לעד.