סיפורים לדובי קוטב

אני דופקת על דלת העץ הלבנה, בעזרת המרפק, ליתר דיוק, ומנסה לאחוז בחוזקה בבלונים שבידי האחת ובקופסה הצבעונית שבידי השנייה. דממה. אני מציצה בחנייה, ומכוניתו השחורה חונה שם, דוממת ונקייה כתמיד. הוא יודע שאני באה, אני תמיד באה אליו בשעה הזו. אני מעיפה מבט נוסף בדלת, ומבחינה בדבר מוזר. המנעול שבור, כמו נעקר ממקומו. חשש מתעורר בליבי. אני מעבירה את הבלונים לידי השנייה, ופותחת את הדלת באיטיות.
אף אחד לא הכין אותי למה שאני עומדת לראות. הבלונים מתעופפים מידי, המתנה נופלת, נשמע קול זכוכית מתנפצת.
כל כך הרבה דם. זה כל מה שאני רואה. נתזים על הקירות, הווילונות, שלוליות דם באדום כהה.
אני מנסה לקרוא בשמו, אך כל מה שיוצא מגרוני הוא קרקור צרוד.  עיניי מתרוצצות על פני החדר, ונופלות עליו. 
"מת'יו!" אני צורחת וממהרת אליו, צונחת לידו. אני מגששת אחר הדופק שלו. חלש, אבל קיים. הוא מגואל בדם, וקשה להתעלם מחור הקליע שבבטנו.
בידיים רועדות אני מוציאה את הטלפון מכיסי ומחייגת במהירות.  
"ש-שלום. החבר שלי נורה, בואו עכשיו, בבקשה! הכתובת היא רחוב נורת' 22, לונדון. להתראות."
הוא פולט אנקת כאב חלושה. אני אוחזת בידו. "מת'יו, אם אתה שומע אותי, תלחץ את היד שלי. בבקשה." מסך שקוף מכסה את עיניי, והדמעות זולגות על לחיי, חמות ומלוחות. עוברות כמה שניות. ואז הוא לוחץ את ידי, לחיצה חלושה, בקושי מורגשת.
ההקלה שוטפת אותי. יש סיכוי. יש תקווה. הכל יהיה בסדר.

אני יושבת על הספסל בבית החולים, ידיי עוטפות את הכוס העשויה מקלקר ובה קפה חם ומתוק מידי, עם מרקם של חול. קפה של בית חולים. אני יושבת כאן כבר שש שעות, בוהה ברצפה או בקפה, עם שמלתי הכחולה הספוגה בדם, דמו של מת'יו. אני לא יודעת מה אעשה בלעדיו, אם ימות. הוריי מתו, לפני שנים. הוא המשפחה היחידה שלי, החבר שלי. אני אוהבת אותו כמו שאני אוהבת את חיי. אולי אפילו יותר. אם הוא ימות... מוות ביום הולדתך. כמו מעגל, לא כך?
כל רופא שעובר במסדרון מביא איתו תקווה וחשש, אך אף אחד מהם לא פונה אליי. לכולם, רק לא אליי.
"וורוניקה?" נשמע קול לידי. אני מרימה את ראשי, ולידי עומד אדם במדי רופא ועיניים כחולות טובות. "את החברה של מת'יו, נכון?"
"כן." אני אומרת בקושי. אני לא מסוגלת. אולי הוא שרד. אבל אם הוא...?
"הוא מחוסר הכרה, אבל הוא יהיה בסדר. אני מבטיח לך."
הוא יהיה בסדר. הוא יצא מכלל סכנה. לפני שאני חושבת מה אני עושה אני מחבקת את הרופא בחוזקה.
"תודה, תודה, תודה!" אני קוראת שוב ושוב. הוא מופתע, ומשתחרר ממני בעדינות, מחייך אליי. 
"אין על מה. נודיע לך כשהוא יתעורר."
"אני יכולה לראות אותו?"
"כן." הוא מהנהן ומצביע על דלת בהמשך המסדרון. "להתראות." הוא אומר והולך משם במהירות.
אני נכנסת לחדר בדממה. והוא נמצא שם, שוכב על המיטה. הפצעים לא נראים לעין, בלי הדם, בלי הבעת הכאב המייסר שראיתי קודם לכן על פניו. רק שלווה.  אני מתיישבת בכיסא שליד מיטתו, מלטפת את שיערו האדמוני.
ידיי מחליקה אל צווארו, מחפשת אחר דופק. אני מוצאת אותו. חזק ויציב.
ורק עכשיו, כשאני מרגישה את הדופק תחת אצבעותיי, אני יודעת בלב שלם שהוא יהיה בסדר.