סיפורים לדובי קוטב

הבהוב. עוד אחד. ועוד אחד. הבהובים ירוקים וזוהרים בחשכה.
אני שוכבת על משטח מתכת קר, ידיי ורגליי קשורות בחוזקה, החבל משפשף את מפרקי ידיי וקרסוליי. החדר חשוך לחלוטין, אני לא רואה דבר. רק שחור. אני מנסה לזוז, אך מרגישה דקירה חדה בזרועי.
הלוואי ויכולתי לדעת מה קרה.

לפתע, נשמעים קולות מהחדר השני.

"אתם בטוחים שזו היא?" נשמע קול נשי, קר ומנוכר.

"כן." אומר קול אחר, של בחור. צעיר יותר. "זו היא, בוודאות מוחלטת."
"אבל כל הממצאים אומרים שהיא אנושית. ואיפה הכנפיים שלה?"
כנפיים. איך הם יודעים? מה הם רוצים? מי הם בכלל?!
הדלת נפתחת. מלבן של אור במרכז האפלה. האור כה מסנוור, שאני עוצמת את עיניי. מתג. רעש של דלת נסגרת. דממה.
"פקחי עיניים." נשמע אותו קול נשי.  "אנחנו יודעים שאת ערה."
אני פוקחת באיטיות את עיניי. האור בחדר דולק, אך לא מסמא את עיניי. במקום ישנן אינספור מכונות, מכשירים, צפצופים חלושים ונורות מהבהבות. בדלת עומדים אישה בעלת עיניים כחולות המזכירות לי קרחונים, ושיער אפור אסוף בהידוק על עורפה. לצדה עומדים נער ונערה, לשניהם שיער דבשי ועיניים כה כהות שנראות שחורות ממקום משכבי. הם נראים כמו אחים, אותו אף ישר ומעט סולד ופנים נאות. במבט שני אני מבחינה בשני פגיונות בחגורת הנערה, וסכין ואקדח בחגורת הנער. במה הסתבכתי?
לעומת בגדיהם השחורים, האישה לבושה בחלוק מעבדה שחור ובכיסה תחוב פנקס עור שחור.
"מה שמך?" שואלת האישה, קולה מזכיר לי מפקד בצבא. הנערים מביטים בי בסקרנות.
"אספר לכם כשתשחררו אותי. קצת כואבות לי הידיים, חבל זה לא הצמיד האהוב עליי." אני מזעיפה את פניי.
היא מביטה בו במשך כמה שניות, כמו תוהה אם אנסה לברוח. "אליסיה, תשחררי אותה."
הנערה פוערת את עיניה בהפתעה. "אבל, פרופסו-"
"עכשיו." היא לא מניחה לה לסיים את דבריה.
אליסיה ניגשת אליי, שולפת את אחד הפגיונות מנדנו וחותכת את החבלים הקושרים אותי. אני מנסה לא להצטמרר כשהפגיון מתקרב אל עורי ומתרוממת לישיבה. אני עדיין לבושה בבגדים שלבשתי קודם, גופייה אדומה וג'ינס משופשף. רגליי יחפות, ואני מבחינה שהדקירה שחשתי קודם הייתה מחט אינפוזיה בזרועי.
"מי אתם?"
"ארגון ממצאים על אנושיים." אומרת לי המדענית ללא שמץ של בדיחות דעת.
"על אנושיים?" אני שואלת, מנסה להישמע תמימה ככל יכולתי. "מה זאת אומרת?"
"אל תשחקי איתי משחקים. עכשיו, איך קוראים לך?"
"קאסי."
"אוקיי, קאסי. עכשיו, איפה הכנפיים שלך?"
"ה-מה שלי?" אני משתדלת להסתיר את נימת הפחד שבקולי. אליסיה, שעוד עומדת לידי, מכופפת את ידי ואני נאנקת בכאב.
"איפה. הכנפיים. שלך?" שואלת הפרופסור באיטיות.
"אין לי כנפיים, אני לא יודעת על מה את מדברת!" אני מכחישה במהירות. אליסיה מכופפת את ידי בשנית, ואני מרגישה כאילו כתפי נעקרת ממקומה.
"בסדר, בסדר!" אני צועקת, ואילסיה עוצרת. "אני אספר לכם, רק תעזבי לי את היד." אני אומרת חלושות, חשה במחנק בגרוני.
הנערה עוזבת את ידי וחוזרת למקומה לצד הבחור, שמביט בי בסקרנות. ידי פועמת בכאב, והמדענית מחייכת חיוך של ניצחון.
"יופי. עכשיו, איפה הן?"
"אני לא יודעת. הן מופיעות לבד, אני לא בוחרת מתי. רק כשאני מרגישה מאויימת, אני חושבת."
המדענית פוצה את פיה, אך אורות אדומים מתחילים להבהב, ואזעקה מחרישת אוזניים ממלאת את חלל האוויר. ללא הסברים, הפרופסור ואליסיה נעלמות מהחדר. הנער ממשיך להביט בי.
"מה אתה רוצה?" אני תולשת את האינפוזיה מזרועי, תולשת חלק משולי חולצתי כדי לעצור את הדימום.
"זה היה מיותר," הוא מתעלם משאלתי. "יש כאן תחבושות."
"אני לא רוצה לקבל עזרה ממך." אני נועצת בו עיניים זועמות, ומבחינה שעיניו לא שחורות לחלוטין. הן כחולות כהות, כמעט כמו שמי הערב. 
"אוקיי." הוא מושך בכתפיו, וממשיך לנעוץ בי מבט נטול הבעה, שאיני מצליחה להסביר. 
"מה אתה רוצה?!" אני שואלת בשנית.
"אמרת שהכנפיים שלך מופיעות כשאת...מאויימת?"
"כן..." אני משיבה בחשדנות.
"את לא מרגישה מאויימת עכשיו?" הוא מביט בי בהשתוממות.
"לא באופן ישיר."
"המממ... מעניין." הוא שולח את ידו אל חגורתו ושולף את הסכין.
"מה אתה עושה?". הוא מתעלם משאלתי ומתחיל להתקרב אליי בצעדים שקטים כשל חתול, למרות מגפיו הכבדים.
"תתרחק ממני." אני קופצת מהשולחן ופוסעת לאחור. הוא ממשיך בשתיקתו, חצי חיוך מתנוסס על שפתיו. להב סכינו מכוון אליי. אני נלחצת אל הקיר, ומרגישה את העקצוץ המוכר שבין שכמותיי. לא. בבקשה לא. לא עכשיו.
הוא מניף מולי את הסכין באיום, כאב חץ מפלח את גבי, נשמע רעש של בד נקרע, ודממה.
הוא מביט בתדהמה בכנפיים השחורות הענקיות הבוקעות מגבי, בעוד שאני מנסה להסתיר את חזי בקרעי גופייתי. הוא מושיט לי שמיכה שנחה על שידת מתכת מבלי להוריד את עיניו מכנפיי.
הוא מושיט את ידו בכוונה לגעת בפלומה הרכה המכסה אותן, אך אני חובטת בראשו באחת מכנפיי.
"זה... זה מדהים." הוא אומר בעודי מתעטפת בשמיכה שהגיש לי. "את... את יכולה לעוף?"
"לא, זה רק כדי לנקות אבק, הדברים האלה שעל הגב שלי." אני עונה בעוקצנות.
הוא מתעלם מהארס שבקולי ומתיישב מולי, על הרצפה. אני מנסה להתרחק ממנו, אך הכאב של כנפיי הנלחצות כגד הקיר בלתי נסבל כך שאני מוותרת.
הוא לוטש בי מבט. "העיניים שלך."
"מה איתן?"
"הן היו ירוקות-אפורות, ועכשיו הן-"
"כחולות כמו אבן ספיר." אני משלימה אותו.
"למה?"
"לא יודעת. הן הופכות לכחולות כשצומחות הכנפיים."
"נולדת ככה?"
לפתע, אני רוצה לספר לו הכל. לספר הכל לאותו זר שכלא אותי כאן.
"לא." אני מנידה בראשי. "אני זוכרת רק לילה של שכרות, היער שליד הבית שלי, ירח מלא... ובפעם הראשונה שהרגשתי מאויימת צמחו לי כנפיים ענקיות." אני מביטה בו במשך כמה רגעים. "איך קוראים לך?"
"אלכס."
"למה אני כאן?"
"אנחנו חוקרים ממצאים על טבעיים. אני ואחותי אחראים על התפיסה, והפרופסור אחראית על ה... בדיקה." הוא בולע את רוקו.
"ומה קורה אחרי הבדיקה?" אני מנסה להבליע את החשש.
"אני לא יודע. לא בדיוק. אבל אף פעם לא ראיתי מושא ניסוי אחרי סיום הבדיקות." הוא מביט בי כשההבנה מחלחלת בי באיטיות.
"אני לא רוצה למות." אני אומרת בקול חלוש.
הוא משפיל את מבטו ומושך בכתפיו. אני מביטה בידיי השלובות בחיקי, וחשה בדמעות הזולגות על לחיי, צונחות מסנטרי אל כף ידי, אדומות כהות. אלה הדמעות שלי מאז השינוי. דמעות של דם.
אני מרימה את מבטי ורואה אותו לוטש בי מבט נדהם. באיטיות ובשקט הוא מרים את ידו, ומחליק את אצבעו על לחיי, במקום בו נשאר שובל של דם.
ללא מילים הוא קם ממקומו, ופותח פתח בקיר שאליו לא שמתי לב קודם, חלון מזכוכית אטומה.
"צאי." הוא אומר לי בשקט. צעדים נמהרים נשמעים במסדרון.
"מה...?"
"מה את לא מבינה? צאי כבר, צאי!"
אני לא מחכה. אני קופצת על אדן החלון, יוצאת החוצה ונוחתת על הדשא הלח. עכשיו לילה, הכל דומם.
עד שנשמעת צרחה.
אני פורשת את כנפיי, ומתרוממת לשמיים. הרחק מכל פגע. 

כתבתי את הסיפור הזה מאז תחילת חופשת פסח O_O
ובלי קשר, יש לי מחר מיצ"ב במדע, ואני עומדת למות, אחלו לי בהצלחה ><
ורק ציטוט של המורה שלי למתמטיקה, שפשוט הרג אותי מצחוק:
"בננה ועוד בננה, שווה אין בננות!"
היגיון? איפה? אני לא רואה XD