סיפורים לדובי קוטב

את הקטע הזה כתבתי לפני כמה ימים. למרות שהוא עצוב, ואמרתי שאני אעשה הפסקה מעצוב, אתם תסלחו לי... נכון? .__.

אפשר לראות מכאן את כל ניו יורק, מקצה גורד השחקים. את המכוניות המהירות. שלטי הפרסומת המוארים. האנשים הקטנים הללו. חסרי חשיבות, מה תפקידם בחיים? מה הם כבר יעשו? לא משנה מה הם יעשו. לא משנה כמה ייתאמצו, אי אפשר למנוע את הקץ. את המוות. גם לא לדחות אותו לנצח. בסוף הוא יגיע, שקט כמו רוח קלה. וייקח אותם, ייקרע אותם מכל מה שהכירו. לנצח נצחים. 
אני לוקח נשימה עמוקה ורועדת, האוויר הקר מקפיא את גרוני וראותיי. אני עומד על קצה הבניין הגבוה הזה, צעד אחד קדימה ואני נופל אל מותי. אבל זה לא משנה. אפילו לא קצת. 
אני מוציא את הפלאפון מכיס מעילי, ומתקשר אל האדם הראשון ברשימת אנשי הקשר שלי, ג'ני, אחותי. לא פגשתי אותה 12 שנים, מאז גיל 14. בצליל המעיד על שיחה ממתינה מצפצף באוזני. כמה צפוי. אני מחייג אל המספר השני והאחרון. הפעם עונים לי.
"ג'יימס?"
 "ריק. היי. אני צריך להגיד לך משהו. רק רציתי  לומר-" 
"אה, ג'יימס, היי. אני אדבר איתך אחר כך, בסדר?" אני שומע קולות של מוזיקה ודיבורים ברקע. "אני מאוד עסוק." הוא אומר במהירות, ומנתק. צליל הניתוק ממלא את מחשבותיי. 
האנשים היחידים שיש לי בעולם, גם הם לא מוצאים זמן לומר לי מילה אחרונה.
אני מבין אותם.
אני מניח את הטלפון על הרצפה לצידי, ומתקרב אל קצה הגג.
"אני לא רוצה למות." אני לוחש בקושי. "אל תתנו לי למות."
צופרי מכוניות. רעש. אך דבר לא קורה.
אני עוצם את עיניי, פורש את ידיי, וצונח אל מותי.