היתה ילדה, שהכרתי פעם. הו, הילדה הזו... כמה שאהבתי אותה. ביליתי שעות בצפייה בשערה האדמוני, שזור לצמה רפוייה שנפלה על כתפה. עיניה היו אגמים ירוקים כאזמרגד, נוצצות בשמחה. אהבתי את הסומק שהציף את לחייה כאשר החמאתי לה על דבר כזה או אחר, וקול הפעמונים מלא החיוניות שלה היה לוחש לי תודה.
לא רק מבחוץ הייתה ססגונית וצבעונית. היא הייתה נפש חופשיה, שאהבה לחלום, לרצות, לנסות, לאהוב. כשרונה בציור היה בלתי רגיל, דף נייר לבן תמיד הפך תחת ידייה ליצירה צבעונית של חיה, נוף, לפעמים סתם צבעים יפים. היא אהבה לקרוא, אך רק ספרים עם סוף טוב. הרי לחיים חייב להיות סוף טוב, כך אמרה לי.
כמה שקינאתי בתמימותה.
אבל כמו בחיים, תמיד אחרי תקופת הלבלוב והפריחה, יגיע הגשם. והוא הגיע. תחילה, שטף את הצבע משיערה האדמוני, והשאיר אותו שחור כלילה. המטר הבא מחק את איזמרגד עיניה, והותיר אותן אפורות חיוורות. הוא מחק את הסומק מלחייה, הותיר אותה חיוורת. אט אט, הילדה שאהבתי והכרתי נעלמה, והותירה רוח רפאים. לא חיה ולא מתה, על פני האדמה.
ושלא כדרך הטבע, לא חזרה תקופת הלבלוב והפריחה. לא היה ניתן לתקן את מה שקרה.
ואז, הגיע הגשם האחרון.
זהו היה הגשם שמחק את חיוכה.
בהשראת ציור שציירתי לפני יומיים:
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
