סיפורים לדובי קוטב

אני בוהה במסך הלבן כבר מספר דקות. עכשיו... מה כותבים? אמורה להיות התחלה רשמית, בה אני מציג את עצמי, או סתם... לכתוב? אני נאנח, משעין את ראשי על ידיי ובמקום לחשוב מה אני אמור לכתוב, אני שוקע לזיכרונות, אבל... רק לזיכרונות בהם היא מופיעה. בתנועה חדה אני מרים את ראשי ומתחיל לכתוב.

אמא שלי מתה מלוקמיה לפני כמה חודשים. חודשיים, ליתר דיוק. אפילו לא הייתה לי ההזדמנות לומר לה שלום. לא הייתה לי הזדמנות בכלל.
אני מתגעגע אליה יותר מכל דבר אחר. היא הייתה הכל בשבילי. תמיד הקשיבה, לא העבירה ביקורת לא נחוצה, דאגה, אהבה. ועכשיו זהו, נגמר.
אין לי אפילו עם מי להיות עצוב.  אבא שלי בעבודה מהבוקר עד הלילה, יש לי מזל אם אני רואה אותו פעם בשבוע. אחותי גדולה ממני באחת עשרה שנים, גרה בניו יורק, יש לה שם דירה ולהקה. היא באה לביקור פעם בשבועיים. אחותי השנייה גדולה ממני בשלוש שנים, היא עכשיו בקולג', גרה במעונות. היא באה מידי פעם, כשיש לה זמן. אני לא רוצה לדבר על זה עם החברים שלי... הם לא יבינו. לא בכיתי מאז אפילו פעם אחת. אני לא מצליח. הדמעות פשוט לא יוצאות.
אני לא אוכל, אלא אם כן מכריחים אותי. אני לא מצליח לישון, אולי רק שלוש-ארבע שעות כל לילה. הציונים שלי מדרדרים, אין לי כוח לכלום. זה נשכח ממני לפעמים, כשאני מבלה עם החברים שלי. אבל אז זה חוזר, ואני רק רוצה לקבור את הראש שלי בכרית ולא להתעורר לעולם. לא להתעורר, בדיוק כמוה.
ואל תמליצו לי ללכת לפסיכולוג. דיברתי על זה עם אבא שלי, הוא אמר שפסיכולוג זה רק אדם שמדבר. זה לא יעזור לכלום. ופשוט המשיך הלאה.
חבר טוב שלי אמר לי לפתוח בלוג. הוא אומר שזה עוזר. שזה מנחם, בצורה מסוימת. אני עדיין לא מרגיש נחמה. אבל מי יודע, אולי זה ישתפר.

בלי להתלבט אני לוחץ על כפתור הפרסום. אני בוהה במשך כמה שניות במילים שכתבתי, וסוגר את המחשב. אני צריך להסיח את דעתי.  אני קם ממקומי, שוטף את קערת המרק והכף, והולך אל הסלון.
אין לי שיעורי בית להיום. אני לא מספיק מרוכז בשביל לנגן בכינור. אני מביט בשעון הקיר שמולי.
איך יכול להיות שכבר חמש? חזרתי הביתה בשלוש.
לפתע הפלאפון שבכיסי מתחיל לצלצל עם השיר המעצבן ההוא של בריטני ספירס.
"כן אמילי?"
"איך ידעת שזו אני?"
"שכחת שלפני כמה חודשים פרצת לי לטלפון ושינית את ההגדרות ככה שכשאת מתקשרת אליי, יש שיר של בריטני ספירס? ולא גילית לי איך לשנות את זה בחזרה?" אני רוטן.
היא צוחקת. "עכשיו נזכרתי. אני צריכה להתקשר אליך יותר, ככה באמת יחשבו שאתה בחורה." היא ממשיכה לצחוק ואני מגלגל עיניים. "בכל מקרה, אני ומיכאל הולכים לבאולינג. רוצה להצטרף?"
"זו שאלה רטורית, אני מקווה. את יודעת שאין לי חיים. ברור שאני מצטרף." אני אומר לה תוך כדי טיפוס במעלה המדרגות אל החדר שלי.
"אני יודעת, אבל שאלתי מתוך נימוס." אני שומע את החיוך שבקולה. "נתראה עוד 10 דקות, נבוא לאסוף אותך." היא מנתקת, ואני נכנס אל חדרי. החדר שלי הוא החדר היחיד בבית שרואים שמישהו גר בו, שהוא לא רק לתצוגה. אומנם גם הוא מסודר, מתוך הרגל, אבל בכל זאת מודבקות על הקירות תמונות שצילמתי, תמונות שלי עם החברים שלי. יש ערמות ספרים בכל פינה, דפי תווים, ועל מדף נמצאות שלושת המצלמות הנוספות שלי, בנוסף לזו שתמיד איתי בתיק. שתיים דיגיטליות והשלישית מקצועית, כמו זו שבתיק שלי. למרות שלמדתי לנגן בכינור כפי שאבי ציפה, אני עדיין רוצה להיות צלם. לפחות אני לא אהיה האכזבה המשפחתית, אחרי שאחותי הגדולה הקימה להקת פאנק. אני אוהב את הלהקה שלה. אבי נוהג להעמיד פנים שהיא לא הבת שלו.
אני פושט את תלבושת האחידה שלי ולובש ג'ינס וחולצת טריקו. אני שונא את תלבושת האחידה של בית הספר. היא נראית כמו התלבושת של בתי הספר הפרטיים מאנגליה או יפן, עם חולצת הכפתורים והעניבה. אני מכניס לכיסי את הפלאפון שלי, אוזניות וארנק.

אני חוזר למטה, ומתיישב על אחת  הספות שבסלון. בעודי מחכה, אני מלטף בהיסח דעת את הטבעת התלויה על חוט, הכרוך סביב צווארי. זו הייתה טבעת הנישואים של אמא שלי. אבא שלי לא רצה לשמור שום דבר שקשור אליה. הוא לא כמוני. הוא עדיף לזרוק הכל, בתקווה שזה ייעלם. את הטבעת הצלחתי להציל. זה הזיכרון שלי ממנה. אני מתעסק בטבעת עד שהפלאפון שלי מצלצל ומקפיץ אותי ממקומי.
"נו כבר, נערה מתבגרת שכמוך, כמה זמן צריך לחכות עד שתסיים להתארגן ותצא?" אני שומע את קולו של מיכאל וצוחק.
"שתוק כבר, אני יוצא." אני מנתק לו, מסתיר שוב את הטבעת מתחת לחולצתי ויוצא מהבית.
"התארגנתי מהר, לא אשמתי שלא התקשרתם להגיד לי לצאת." אני אומר בעודי נכנס למכונית המקרטעת של מיכאל ומתיישב לצד אמילי.
"ברור, מה שתגיד." מיכאל מגחך ומתחיל לנסוע.
"אתם יודעים שאני גרוע בבאולינג. תזכירו לי למה אני כאן?"
"אני חושבת שזה די ברור," אומרת לי אמילי בשעשוע. "מיכאל הרבה יותר טוב ממני. אני צריכה לנצח מישהו כדי להרגיש טוב עם עצמי." היא מחייכת חיוך רחב ואני דוחף אותה קלות.
"אויש, שתקי כבר."

"מי נצח אותך? אני ניצחתי אותך. מי ניצח אותך? אני ניצחתי אותך!" אני מכריז בפניי אמילי בדרך הביתה. היא מזעיפה פנים וחובטת בי בעזרת בקבוק ספרייט ריק למחצה.
"אאוץ'..." אני צוחק. "מישהי לא יודעת להפסיד בכבוד."
"כמובן שלא, הרי למה אתה כאן? כדי שאני אנצח אותך. עכשיו הפכת לחסר תועלת!" היא אומרת רק בחצי רצינות וחובטת בי שנית.
"שקט שניכם." מיכאל עוצר ברמזור וחוטף ממנה את הבקבוק. "תתנהגו יפה, ילדים חסרי משמעת שכמותכם."
"ילדים?" אמילי מרימה גבה. "אתה גדול ממני רק בשמונה חודשים."
"וממני בארבעה." אני מוסיף.
"נכון, אבל אני בן שבע עשרה, ואני זה שנוהג. אז שקט." הוא מחייך וממשיך לנסוע.
"מה אתם עושים מחר?" אמילי שואלת אותנו.
"כלום." שנינו משיבים בו זמנית. לאף אחד מאתנו אין באמת הרבה מה לעשות.
"אז אולי נלך לסרט? שמעתי שיצא סרט חדש, אני חושבת שקוראים לו... משחקים נסתרים."
"זה נשמע סרט די אידיוטי." מיכאל אומר בפקפוק.
"ממש לא. זה סרט אימה. אמרו שהוא ממש טוב."
"לי לא אכפת." אני מושך בכתפיי.
"טוב... זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות, אני גם אבוא."
"יש!" היא מחייכת. "בואו נלך להקרנה של חצות. יהיה הכי מפחיד."
"אני בעד." אני ומיכאל שוב אומרים בו זמנית.
"מעולה." היא אומרת, ומיכאל עוצר ליד הכניסה לבית שלי.
"ביי, נתראה מחר." אני יוצא מהמכונית. "אה, ודרך אגב."
"כן?" שניהם שואלים.
"אני ניצחתי אותך." חיוך נמתח על שפתיי ואני טורק את הדלת בדיוק לפני שהארנק של אמילי פוגע בראשי.
אני נכנס הביתה, ומדליק את האור במטבח. אני מעדיף לשבת במטבח בדרך כלל, בגלל קיר הזכוכית והשולחן הגבוה עם כסאות הבר. אני מתיישב על אחד הכיסאות ומדליק את המחשב. הוא עדיין פתוח על אתר הבלוגים, ובקצה המסך מהבהב הסימן: 'יש לך 1 הודעה חדשה.'
אני לוחץ על סימן ההודעה, ורואה שמישהו בכינוי 'סב' שלח לי הודעה. בבלבול אני פותח אותה וקורא את הכתוב.
"היי... אני סבסטיאן. קראתי את הפוסט בבלוג שלך, ו... רק רציתי לומר, שאם תרצה לדבר, אני כאן."
בלי לחשוב אני לוחץ על השב.
"תודה... אני חושב שאני צריך את זה."