| 9/2012
אל תסתכל. או שזה ייקח אותך.
אני הולך ביער החשוך, החצץ חורק תחת רגליי. נעליי הכבדות גורסות עלים יבשים הנשרו מן העצים. לפני שעה חשבתי שהיער הזה מפחיד, אך עכשיו, אחרי רדת החשכה, הוא... מצמרר. מבעית ממש. אני רועד מהקור המקפיא, מתכרבל במעילי הצבאי המרופט. היער הזה הופיע כמו משום מקום. רגע אחד הלכתי בשביל בדרך הביתה, אל מקום מגוריי המבודד, ורגע לאחר מכן הייתי מוקף בעצים גבוהים, אשר נראה שעלוותם מלטפת את הכוכבים, ומכבה אותם בדממה.
מאחוריי נשמע רחש, ואני מסתובב במהירות. מאחוריי יש רק עצים נוספים, אך אף נפש חיה. האם אני מתחיל לצאת מדעתי?
אני מתחיל ללכת באיטיות לאחור, ולפתע גבי נתקל במשהו קריר, מחוספס, וקשה. אני מסתובב בשנית, ומלפניי ניצב מבנה קטן ונמוך, עשוי לבנים אדומות דהויות. אני מסתובב סביבו, עד שאני מוצא פתח, ללא דלת. אני נכנס באיטיות, בוחן את המקום. יש בו הרבה מסדרונות צרים, והקירות, הרצפה, והתקרה, עשויים שיש לבן, סדוק ומלוכלך. אני מצפה למצוא כאן סימן חיים כלשהו, משהו שיוכל לעזור, אך לשווא. אני יוצא מהמבנה מצידו השני, ורואה פתק לבן ששוליו משוננים, כאילו נתלש ממחברת. אני תולש את הפתק מן הקיר, ומביט בו. משורטט בו רישום מקושקש של אדם חסר פנים הלבוש בחליפה. סביבו, כתובה אותה מילה שוב ושוב ושוב- לא.
במבט שני, אני מזהה את הציור. זהו הציור של הסלנדר, אגדת עם גרמנית. זוהי אגדה ישנה, על איש חסר פנים, שמוצא אותך, ו... אף אחד לא יודע מה קורה אחר כך. אבל כל עוד לא תראה אותו... הוא לא ייתפוס אותך. אם תביט בו- זה הסוף שלך.
אבל... אבל זו רק אגדה. סיפור בדיוני ולא יותר. אני לא צריך לפחד... בכלל לא. כעת, עלוות העלים העצים מסתירה אפילו את הירח המלא שהאיר את שמי הלילה עד לפני רגע.
רגע. יש בתיק שלי פנס. אני מוריד את התיק מגבי, פותח את הרוכסן, ושולף פנס מתכת שחור. אני לוחץ על הכפתור, ומתנשם בהקלה כאשר אלומת האור שוטפת את הסביבה.
אך למרות האור המעודד, הרגשה לא טובה עוברת בי בגלים. משהו רע נמצא בסביבה. ללא מחשבה, אני מתחיל לרוץ, תיקי מטלטל בין שכמותיי. לאחר כעשר דקות של ריצה, אני חש שההרגשה הרעה מתחילה להתנדף, ואני נעצר. אך ברגע שרגליי מפסיקות לנוע, חוזרת אותה תחושת רדיפה, ואני ממשיך ללכת, עד שאני נתקל בשלושה סלעים גבוהים, כל אחד מהם כשלושה מטרים, ועל אחד מהם, תלוי פתק נוסף. אני מתקרב, ולוקח את הפתק. על הפתק מצוייר עיגול, ובמקום עיניים- שני איקסים. ומתחת כתוב בכתב יד מבולגן- תמיד צופה. אין עיניים. אני מתכוון להסתובב, אך נעצר. נכון, זו רק אגדה, אך בכל סיפור בדיוני יש לפחות פיסה קטנה של אמת. אני לא אסתכן בהתמודדות עם האמת הזו.
אני הולך באיטיות לאחור, וחוזר אל הריצה בה פתחתי קודם. מרחוק, אני מבחין בדילול קל בעצים. יכול להיות שזו יציאה? אני כמעט בוכה מהקלה, עד עכשיו אפילו לא שמתי לב לפחד הנוראי שהשתלט עליי. אך ככל שאני מתקרב, אני רואה שזו לא יציאה. זו גדר רשת העשוייה ממתכת, ומעליה נמתח חוט תיל מסתלסל. אני יכול לראות שהגדר הזו נמשכת למרחק רב. אני שומע צעדים שקטים ועמומים מאחוריי, הפאניקה משתלטת עליי ואני בורח. היער הזה נמשך לנצח ומעבר לו, לא נראה שיש יציאה מכאן. אני מביט בשעון הענוד על כף ידי. השעה רק אחת עשרה וחצי. הלילה הזה רחוק מלהסתיים. החרדה אוחזת בליבי, בטני מתהפכת וראותיי שורפות וצורבות מהריצה הממושכת. כל גופי כואב ודואב, ואני מתקרב אל קצה גבול היכולת. מולי נראה משהו בלתי מזוהה, אך זה לא עץ או סלע. זה... טנדר?
מולי ניצב טנדר אשר ניכרו בו סימני הזמן. חלודה אכלה במתכת, עור המושבים מתקלף והריפוד וקפיצי המושבים פורצים החוצה. אך זה מספיק בשבילי. אני קופץ אל מושב הנוסע, ולשמחתי המפתח עדיין תקוע בחור המנעול. אני מסובב אותו, אך דבר לא קורה. אני מנסה שוב ושוב, אך דממת היער ממשיכה להרעים.
כמובן, אני חושב במרירות. אם הטנדר היה תקין, הוא כבר מזמן לא היה כאן. אני יוצא מן הטנדר ומתכוון לרוץ משם, אך מבטי נופל על פתק נוסף. עליו כתוב- אל תסתכל. או שזה ייקח אותך.
באינסטינקט של רגע, אני סב על עקביי. ושם אני רואה אותו. גבוה, לבוש בחליפה שחורה. זרועות כשל תמנון מתנועעות מאחוריו בצורה מחליאה. ופניו. עורו אפור חיוור, אך זהו זה. אפו, עיניו, פיו, אוזניו, וכל שאר תווי פניו חסרים כלא היו. העולם מטשטש, הכל משחיר. אני שומע צרחה ארוכה, ופניו-לא פניו של סלנדר מהבהבים אל מול עיניי.
רק כאשר עוטפת אותי החשכה, אני מבין שזו הייתה זעקתי האחרונה.
וזה למה, ידידיי, אסור לתת לדנה לשחק בסלנדר מן!
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
