סיפורים לדובי קוטב

כשהייתי בן אחת עשרה, אחי הגדול, תומס, ניגש אליי ודחף גיטרה לידיי.
"ג'יימי, אני הולך ללמד אותך לנגן בגיטרה." הוא חייך בעיניים נוצצות. וכמובן שהסכמתי. אחי הגדול, הנערץ, היה המודל לחיקוי שלי. הוא היה הטוב, המושלם, ממנו לומדים.
ומאז, יום יום, הוא ישב איתי ולימד אותי לנגן. עם מחברת תווים כחולה, עט אדום, סרגל ירוק וגיטרה לבנה. הוא לימד אותי אקורדים, תווים, מקצבים. הוא התקדם מהר, ואני הייתי צריך לעמוד בקצב. מטאליקה, לד זפלין, איירון מיידן, אחד אחרי השני, שירים, מנגינות, בקצב מסחרר. הוא לימד אותי לנגן משמיעה אך גם בעזרת תווים. עמלתי קשה על הנגינה, גם בשבילי, אך גם בשבילו. בשביל לא לאכזב אותו.
לא עבר זמן רב עד שאצבעותיי טיילו על המיתרים במהירות מסחררת, פורטות מנגינות ושירים ישנים, וכל מה שעשיתי בזמני הפנוי היה לנגן ולהקשיב לקולו המורה של אחי, כיצד לעשות וכיצד לא.
הערצתי אותו, את אח שלי. על הגיטרה ועל הכל. הפרש כה קטן, של ארבע שנים, עושה הבדל כל כך גדול. הוא היה שם כשאף אחד אחר לא היה. הוא היה שם גם כשכולם היו.
תמיד היה שם.

ועכשיו הוא כבר לא כאן. עברו חמש שנים. הוא התגייס לצבא. אמא התחננה בפניו שלא יתגייס. הוא לא הקשיב. למה הוא לא הקשיב? אם היה מקשיב, הוא היה יכול להיות כאן, לצידי, מלמד אותי כיצד כן וכיצד לא.
אחי מת מות גיבורים. קפץ על רימון, בשביל להציל את היחידה שלו. הוא היה מפקד דגול, כולם העריצו אותו. אבל למה הוא? למה הוא היה זה שקפץ?
לו רק היה מחפש מקום מחבוא. לו רק לא היה גיבור.

אני מתיישב על הקרקע, לצד קברו, ומניח את הגיטרה לצידי. באיטיות, אני מעביר את אצבעותיי על השיש הקריר והאפרפר.
באתי לכאן פעם בחודש, בכל חודש מאז הלוויה. אני לא מסוגל לשחרר. אני פשוט לא מסוגל לשחרר אותו. אני לוקח את הגיטרה לידי, פורט כדי לבדוק את הכיוון, ומתחיל לפרוט על המיתרים באיטיות.
אני ממשיך בשירה, על אף שקולי מעולם לא היה נעים לשמיעה. הוא תמיד צחק עליי בגלל זה, ואמר לי להישאר בנגינה. עכשיו כבר לא אכפת לי. לא אכפת מכלום.
"שיר אחרון, בקשה אחרונה