| 11/2012
האור שכבה בסיוט המתמשך שלי
אני הולך בשקט ברחוב הנטוש, רגליי גורסות עלים יבשים הנשרו מן העצים. צעדיו הקלילים של בן נשמעים מאחוריי, רגליו מטופפות באופטימיות מסויימת על האספלט השחוק.
"מישהו שמח היום, הא?" אני שואל מבלי להסתובב לאחור.
"למה שלא אהיה שמח?" הוא משיג אותי והולך לצידי, שיערו הבהיר נופל על עיניו הנוצצות וחיוכו ילדותי מעט, אף על פי שבשבוע שעבר ציינו את יום הולדתו ה-17.
"אולי כי חצי מהמדינה נגועה?" אני מרים גבה אחת.
הוא מושך בכתפיו. "נכון. אבל כבר שלושה ימים לא התקיפו אותנו. המחסור באוכל לא חמור במיוחד. ועוד ארבע שנים אני אוכל להשתכר באופן חוקי." הוא אומר בעליזות.
"אם תבטיח לי שנשאר בחיים עוד ארבע שנים, אני אקנה לך כמה אלכוהול שתרצה." אני ממלמל לעצמי, אך הוא שומע, וצוחק בחיוך רחב, אך משתתק שניה לאחר מכן, גופו דרוך.
"מה קרה?"
הוא מצמיד אצבע לשפתיו כמסמן לי לשתוק, ועוצם את עיניו. בחיים לא ראיתי חוש שמיעה כמו שלו. הוא שומע כל דבר, הילד הזה.
"שם!" הוא מצביע לכיוון הפנייה שבקצה הרחוב, שנייה לפני שמהלך מופיע. עורו חיוור, עינו השמאלית נעקרה ממקומה, פצע מדמם נפער בגרונו, והוא מתקדם לעברנו באיטיות.
"תירה בו, תירה בו!" בן קורא בלחץ.
"איך אני אמור לירות בו, בן, אני מחזיק גרזן מזורגג!" אני קורא בכעס, והוא דורך את האקדח שבידו, מכוון ביד רועדת, ויורה.
פספוס.
הכדור פוגע באספלט, כמה סנטימטרים מהמהלך.
"בן!" אני חוטף את האקדח מידו, מכוון במהירות, ולוחץ על ההדק. נשמעת נקישה חלושה, אך אף כדור לא נפלט מהקנה. נגמרה המחסנית. עיניו נפערות בהפתעה מהולה בפחד ואימה. לא עוברות שניות ספורות, וכשלושים מתים מהלכים מתקדמים לעברינו, באנחות רמות ורעב לבשר טרי.
הוא מתחיל להוציא מחסנית נוספת מכיסו, אבל אני עוצר אותו ומושיט לו חזרה את האקדח. "אין זמן, רוץ." אני אומר במהירות, אך הוא מתמהמה. "רוץ!" אני צועק שוב, ושנינו פותחים בריצה, בכיוון ההפוך מהגופות שקמו לתחייה.
אנחנו רצים במשך 10 דקות לפחות, עד שרגלינו כמעט קורסות. ברגליים רועדות, אנחנו עוצרים, מתנשמים ומתנשפים, אני חש בדם הפועם ברקותיי, וראותיי שורפות. המהלכים לא נראים באופק, דבר שלא מפתיע בהתחשב בקצב התקדמותם.
"אני מצטער, אדם..." בן מתנשף. "עדיין לא למדתי לכוון טוב."
"זה בסדר." אני לוקח את האקדח מידו, ומושיט לו את הגרזן. "תן לי את המחסנית, ותנסה לא להוריד לי את הראש." אני אומר בחצי חיוך, והוא לוקח את הגרזן, ומושיט לי את המחסנית בחיוך מתנצל.
"אתה יודע בכלל איפה אנחנו?" הוא שואל ומביט סביב.
אני מהנהן, מכניס את המחסנית לאקדח, ומוחה את הזיעה ממצחי. "אנחנו במרחק של בערך... עשרים דקות הליכה מהבית. אני חושב שאני רואה שם סופר מרקט." אני מצביע לכיוון מספר חנויות סגורות, בניהן בית קפה נטוש, וסופר סגור אשר חלונותיו חסומים בקרשים ומודעות מודבקות על חזיתו.
אנחנו מתקדמים לכיוונו בשקט, ואני פורץ את הדלת. האזעקה מתחילה להשמיע צפצוף אזהרה חלוש, אך בהנחתת מכת הגרזן של בן, הצפצוף מושתק.
"קח כל מה שאתה יכול, ובוא נזוז." אני אומר לבן ומתחיל לקחת מוצרים, ולדחוף אותם לכיסיי ולתיקי. בן נעלם בין המעברים.
ברגע ברגע שאני רוכס את רוכסן תיקי, נשמעים צעדים מאחוריי, ובן מופיע לצידי בפנים חיוורות.
"אדם?" הוא שואל בשקט.
"מה?" אני שואל מבלי להרים את פניי מתיקי, בעודי נאבק לסגור אותו כהלכה.
"תסתכל." אני מרים את ראשי, ורואה לצידו ילד קטן, שיערו הערמוני מלוכלך ועיניו הכחולות מפוחדות. שריטה אדומה חוצה את לחיו, אך מלבד זה, נראה שהוא לא פצוע.
"מצאתי אותו מאחורי הדלפק. הוא לא ננשך, בדקתי." הוא אומר במהירות.
אני כורע על ברכיי מול הילד. "שלום." אני אומר לו בחיוך מעודד ככל שאני מסוגל. מעולם לא הייתי אדם חייכן במיוחד.
"שלום." הוא עונה לי בביישנות." "איך קוראים לך?"
"אדם." אני משיב. "ולך?"
"כריסטופר."
"היי כריסטופר. בן כמה אתה?"
"תשע. ואתה?"
"עשרים ושלוש. איך הגעת לכאן?"
"אני ואבא שלי נסענו לכאן, ונגמר לנו הדלק. יצאנו החוצה לחפש תחנת דלק, ואז אנשים רעים ומפחידים לקחו את אבא." הוא אומר בעיניים נוצצות מדמעות. "איפה אבא שלי?"
"אני לא יודע, כריסטופר. אבל..." אני חושב בהיסוס מה לומר. "הוא לא יחזור, בזמן הקרוב. אנחנו נשמור עליך, בסדר?"
"אתם תשמרו עליי מהאנשים הרעים?"
"אנחנו נשמור עליך. מבטיחים."
"לאן הולכים?" שואל אותי כריסטופר בעודינו הולכים ברחוב בדרך הביתה.
"למקום בו אנחנו גרים כרגע."
"רק אתם גרים שם?"
"לא." אני בועט באבן תועה, ופוגע לא במכוון ברגלו של בן, שמשלח בי מבט זועף. "נמצאים שם גם מיה, שהייתה פסיכולוגית. ג'וני, שהוא טכנאי מחשבים. קלרה, שהייתה גננת. ואת נָלַה, החברה שלי." חיוך קטן עולה על פניי, חושף גומת חן בלחיי הימנית. "היא הייתה נגנית בס בלהקה." כריסטופר מחייך אליי, ובן צוחק. ברגע שנלה הצטרפה אלינו, לפני ארבעה חודשים, בן לא הפסיק להציק לי לגביה. אני מבין אותו. אני יכול רק לנחש איך הסתכלתי עליה. אנחנו יחד בערך חודשיים, וכל פעם שאני עוזב אותה לבד, אני מפחד שלא אראה אותה יותר.
אני דוחף קלות את בן, וחש בחצץ שעל שביל הכניסה שלנו חורק תחת נעליי הכבדות.
"הנה," אני מצביע על בית הלבנים הגדול, המוקף בגדר מתה לנפול. "זה הבית שלנו, כאן כולנו גרים בינתיים."
"הוא יפה. כמו בספרים שאמא שלי הייתה קוראת לי." עיניו של כריסטופר בורקות.
"תו-" אני מתחיל לומר, אך צרחה קוטעת את דבריי. זעקה מוכרת, העוצרת את נשמתי לשניות אחדות.
"כריסטופר, תיכנס לבית." אני פוקד עליו. "בן, זוז!" אני נובח עליו ומתחיל לרוץ במהירות לכיוון הקול, כשבן מנסה להדביק אותי ללא הצלחה. אני מגיע לפינת הרחוב, ועיניי נפערות בפחד. שלושה מתים מהלכים דוחקים את נלה ומיה לפינת סמטה, ולמרות המרחק, אני יכול לראות את הפחד שבעיניהן. מיה מצליחה להתחמק, אך אחד מהם תופס את נלה בכתפה. אני מנסה לזוז, אך אני לא מסוגל. האימה מקפיאה אותי, מחלחלת בעורקיי כקרח ומים קפואים.
"מיה, תעזרי לי!" היא קוראת. "מ-מיה!"
מיה מביטה בה בבהלה, מתלבטת כמה שניות, ואני בטוח שהיא עומדת לקחת את ידה ולמשוך אותה מהמהלך. אבל מיה מתחילה לרוץ משם, מבלי להסתכל לאחור. נשימתי נעצרת, וההיסוס הזה, ההלם הזה, עולה לי בכל כך הרבה דברים. זה כל מה שהיה דרוש. אחד מהמהלכים משקיע את ניביו החדים בצווארה, וזעקתה מפלחת את האוויר.
הזעקה הזו מנערת אותי, ואת מקום ההלם תופס כעס. "לא!" אני צורח, ויורה בשלושתם, אחד אחרי השני, פגיעה ישירה בראש. אני רץ אל נלה, מסלק את המתים מהדרך, וכורע ברך לצידה.
דמעות זולגות מעיניה החומות, והדם מכתים את צווארה, בגדיה, שיערה.
"נלה..." עיני מוצפות דמעות המטשטשות את דמותה הכאובה. "נלה, אני כל כך מצטער... לא הגעתי בזמן."
"זו לא אשמתך..." היא אומרת בקול חלוש. "אדם... הפציעה הזו לא תהרוג אותי, אבל הוא נשך אותי. אני... אני לא רוצה להפוך לאחת מהם..." היא מתחילה להתייפח. "בבקשה תהרוג אותי, אדם. בבקשה."
"אני לא מסוגל."
"בבקשה... בשבילי... אני לא רוצה להפוך למפלצת..."
אני מביט בעיניה הכהות והכנות, המתחננות בפני לגאול אותה מהסבל הצפוי לה.
אני משתדל לחשוב על הדבר הנכון ביותר בשבילה, בולע את רוקי, ומהנהן. אני מצמיד את שפתיי אל מצחה, מלטף את שיערה האדמוני, והיא עוצמת את עיניה.
אני מכוון את האקדח אל רקתה, עוצר את רעד ידי, ולוחץ על ההדק. קול ירייה נשמע. אני שב וקורס אל הקרקע לצידה.
"א-אדם...?" נשמע קול חלוש מאחוריי. מיה. הזעם מתלקח בי, ואני עוצר את עצמי מלעשות משהו שאתחרט עליו. אני קם על רגליי, ומסתובב אליה. היא נראית מפוחדת, ועצובה. אבל לא מתחרטת.
"תלכי מכאן."
"אדם, אני מצט-"
"תעופי מכאן!" אני צורח עליה, הדמעות החמות מתחילות לזלוג על לחיי ללא שליטה. היא רצה משם במהירות, לא מנסה לתקן את שעשתה.
אני שב ונופל אל הקרקע, ופורץ בבכי תמרורים קורע לב, מסרב להאמין שהאור היחיד שלי בסיוט המתמשך הזה, כבה לתמיד.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
